התיאור הזה איננו תקרית חד פעמית אליה נקלעתי בסמטה חשוכה, ולא קרב היאבקות בין המינים אלא אחת החוויות הראשונות שלי במהלך ג'אם קונטקט אימפרוביזציה. למרבה הפלא אחרי החוויה הזו דווקא כן רציתי להמשיך וללמוד במה מדובר ואיפה עושים את זה. לכל מי שתוהה כעת מה זה ג'אם קונטקט אימפרוביזציה, אז ג'אם זה כינוס של כמה אנשים ביחד וקונטקט אימפרוביזציה הוא סוג של ריקוד. איפשהו עכשיו ככל הנראה איבדתי חלק מהקוראים ולכן צריך להבהיר - קונטקט אימפרוביזציה זה כמו בלט/מודרני/היפ הופ או גאז אבל הרבה יותר מגניב. למעשה מדובר באמנות לחימה (רק בלי הלחימה). לומדים לרקוד, לנוע, להניף, להישען, ליפול, להרים ולהוריד את הפרטנר אל הרצפה בלי לגרום נזק, ובעיקר זה נראה ומרגיש מעולה.
ברמה הגבוהה ביותר, מדובר בהתפתחות בתוך המחול המודרני, מעין מחול פוסט מודרני, שהעקרונות והטכניקה שלה חלחלו כמעט לכל ריקוד בו יש שימוש במומנטום, משקל ומגע. מסתבר שיש הרבה מקומות בארץ, סטודיו ובמות שבהם לומדים ורוקדים קונטקט, ופעם בשנה כולם חוברים להם יחדיו ויוצאים לפסטיבל הקונטקט הבינלאומי בישראל. כבר כמה שנים שאני לומד, רוקד ומקפץ. אחרי עשרות ג'אמים, מפגשים ושעות ריקוד רבות הוחלט ברוב קולות ביני לבין עצמי שהגיע הזמן לעבור ל"חממה".
החממה כשמה כן היא מקום שבו מזיעים הרבה, אבל בניגוד לגידול עגבניות וירקות למינהם בחממה הזו מגדלים רקדנים. פשוט באים ורוקדים במשך שבוע שלם כחלק הראשון מפסטיבל הקונטקט הבינלאומי בישראל. שני דברים גיליתי במהלך שהותי בחממה - א. אני מזיע מאוד בקלות. ב. אני יכול להעביר שיעורים על איך מזיעים בקלות. במהלך החממה הזעתי לפעמים רק על ידי הפעלת שרירי הסרעפת, מה שאנשים בציבור הרחב מכנים – פעולת הנשימה, וכשהייתי צריך לבצע פעולה קלה כמו להרים מישהו גיליתי את החוק השלישי של ניוטון "לכל פעולה יש תגובה נגדית שווה" - אני הרמתי אותו ובתגובה נשרו ממני כמה ליטרים של זיעה לרצפה.
אך מתברר שזה לא תמיד צריך להיות ככה, לקונטקט יש טכניקה ייחודית שאותה לומדים ומשכללים, טכניקה שכלל אינה נשענת על כוח. דוגמא טובה לכך נתנה אחת המורות בפסטיבל אנג'לה דוני, שאפשר לכנות אותה הנמלה אנג'לה משתי סיבות – אחת היא אישה קטנת מימדים והשנייה היא הרימה בקלות גבר שהיה נראה במשקל גדול פי עשרה משלה. הטריק, הסבירו לי, תלוי בנקודת המשען ואיך עובדים עם המנופים של הגוף. או במילותיו של ארכימדס "הבו לי נקודת משען ומנוף מספיק גדול ואני ארים את כדור הארץ". ארכימדס היה כנראה בחור גדול מאוד עם הרבה נקודות משען.
בכלל נראה שקונטקט עוסק הרבה בפיזיקה ולא רק בריקוד. הכל התחיל כאשר הרקדן והכוריאוגרף סטיב פקסטון החליט לעשות ניסוי מדעי תחת הכותרת "מה קורה כשרקדנים מאוד עייפים נשארים לרקוד בסטודיו הרבה אחרי שהם צריכים ללכת הביתה לישון ופשוט מתנגשים אחד בשני באוויר ונופלים לרצפה". הניסוי הצליח, לרקדנים שלום וכך נולדה לה אומנות הקונטקט. בהמשך המחקר נוספו משפטים פילוסופים נכונים מפי אבות ואמהות הקונטקט – "כדור הארץ הרבה יותר גדול ממך אז כדאי שתלמד איך לעבוד איתו ולא נגדו".
מספרים שחוקי הפיזיקה עלו במוחו של ניוטון לאחר שתפוח עץ נחת על ראשו. את פקסטון עניין יותר מה בדיוק הרגיש התפוח, או יותר נכון מה קרה ברגע המפגש בין השני הגופים הללו. "כאשר אנו מניפים את גופנו אנו מתעלים מעבר לחוקי הכבידה ועוברים לתנועות ספירלה וסיבובים של כוחות צנטריפוגלים. רקדנים יכולים לרכב ולשחק עם כוחות אלו". כאשר מסתכלים על עבודותיו ועל תנועות של רקדני קונטקט מקצועיים נראה כי כוח המשיכה לא באמת חל עליהם, או שהוא נותן לחלקם הנחות גדולות. דבר נוסף שלמדתי כבר בשיעורים הראשונים - שחשוב מאוד שהתפוח יהיה קטן יותר מהראש עליו הוא נופל.
באחד השיעורים החלטתי לנסות את יכולות הטכניקה החדשה שרכשתי, בתרגיל עם בחור שבסיטואציה אחרת ניתן היה לכנותו "בבה המקרר". עבדנו על תרגיל הנפה פשוט – הוא הניף אותי מעל כתפו, שהיתי שם זמן מה והוחזרתי לקרקע, אכן תרגיל פשוט. כשניסיתי אני להניפו התברר לי שהתרגיל אינו פשוט כל כך. לעולם לא אשכח כיצד ברכיי בגדו בי וקרסתי אל הרצפה כש"בבה המקרר" מעלי. לעולם לא אשכח את תשובתי הצולעת "כן, כן, הכל בסדר" בעודי חובש את הפרצוף האמיץ שלי בדרכי החוצה.
למחרת הייתי כמו חדש מלבד דקירות כאב חדות בגב התחתון במרווחים של חמש דקות, שכאשר סיפרתי את זה לידידתי היא הסבירה לי שככל הנראה חוויתי התחלה של צירים. כיוון שהיו עוד המון מקומות בגופי שטרם חוו כאב החלטתי שאין סיבה לוותר לעצמי וחזרתי לאולם האימונים לעוד יום של תנועה לימוד וריקוד. אם מקשיבים להוראות המורים לא נפצעים, אם באמת מקשיבים לגוף אין סיבה שמשהו יכאב ואם שני בני הזוג מקשיבים אחד לשני משהו יפה וחדש נוצר. בהמשך הסדנא החלטתי שכדאי להפסיק לנסות להשוויץ, להפסיק לבדוק עד איפה אני יכול להגיע, ובעיקר להפסיק להשוות את עצמי לרקדנים אחרים, וכשזה קרה, התחלתי סוף סוף לרקוד ולנשום באמת.
לנסות להסביר במילים על קונטקט אימפרוביזציה זה כמו ללמד שחייה בהתכתבות. כדי באמת להבין צריך להיכנס למים העמוקים ולרקוד בלי לפחד שעושים משהו לא בסדר, בלי לפחד ממה שהפרטנר יחשוב עלי ובעיקר בלי לחשוב כל הזמן איך אני נראה מבחוץ. בהתחלה כולם נראים כמו מבוגרים שמשחקים ב"ערימת ילדים", ורק אחרי כמה שיעורים כבר אפשר ממש לרקוד קונטקט. אחרי שבוע של ריקודים, הרמות רגליים והנפות לאוויר חזרתי מ"שדה הקרב" הזה עם כאבי שרירים מטורפים, כמעט פריצת דיסק, רצון עז לא לגעת באף אחד או אחת בתקופה הקרובה וחיוך ענק. אני מניח שעד השנה הבאה התופעות הללו יעלמו להם ואני אקפץ לי להירשם לפסטיבל הבא. הפעם אני אביא משחה נגד כאבים ושתי מגבות נוספות. |