חדוה הרכבי, ראנא
חדוה הרכבי, צפור שבפנים עומדת בחוץ, שירים 1962-2008, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק, 393 עמ'
חדוה הרכבי ראנא, אילו ידעת
תִּזְכְּרִי שֶׁהִבְטַחְתְּ לִי "הַקְדָּשָׁה מִכָּל הַלֵּב" - בְּיוֹם, בְּשָׁעָה, כְּשֶׁיָּשַׁבְנוּ עַל הַמִּדְרָכָה מוּל תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת צְמוּדוֹת לְצִנּוֹרוֹת הַמַּיִם לְיַד נְבִיחוֹת הַכְּלָבִים - לְסִפְרֵךְ "הַחוּלִיגָנִים" שֶׁיָּצָא לָאוֹר. וְעֶרֶב אֶחָד, כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה, עֶרֶב אֶחָד, כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה, כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה, עֶרֶב אֶחָד, כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה, הוֹ רַאנַא, כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה, כְּחוּשׁוֹת וּבוֹדְדוֹת מִתַּחַת לָעֲנָנִים,
יַחַד חֲבוּיוֹת בֵּין הֶעָלִים, בַּלַּיְלָה מֵאֲחוֹרֵי הַמַּחְסָנִים הָהֵם, יַחַד רוֹבְצוֹת בְּפִנּוֹת עֲזוּבוֹת, חוֹבְקוֹת בְּיָדֵינוּ אֶת נְבִיחוֹת הַכְּלָבִים, חוֹמְדוֹת לְהוּטוֹת מִשְׁתּוֹקְקוֹת מִתְלַקְּחוֹת מַגְדִּישׁוֹת אֶת הַסְּאָה, יַחַד מְתוֹפְפוֹת עַל הַבֶּטֶן הָרִיסִים עַל הַפָּנִים עַל הָרִיסִים, נִקְרָעוֹת לִקְרָעִים, יַחַד מַקְשִׁיבוֹת אֶל אִמָּהוֹת מְעֻנּוֹת לְבוּשׁוֹת בְּגָדִים שְׁחֹרִים עוֹמְדוֹת בַּכִּכָּר וְשָׂרוֹת
יַחַד מִתְרוֹצְצוֹת בְּגֶשֶׁם שׁוֹטֵף יַחַד מִתְרוֹעֲעוֹת עִם מְנַקֵּי רְחוֹבוֹת אֲפֵלִים מְהַנְהֲנוֹת בְּרָאשֵׁינוּ, בְּעֵרֶךְ, לוֹמַר "כֵּן" אוֹ "לֹא" לְכָל מִינֵי עוֹבְרֵי אֹרַח מִקְרִיִּים. לֹא מַשֶּׁהוּ מֵעֵבֶר. עַל זֶה אֲנִי רוֹצָה שֶׁנְּשׂוֹחֵחַ. כָּאן, וּבַמָּקוֹם עַל-יָד, לֹא הַרְחֵק מִפְּלָנֶטָה-הֲזָיָה, הוֹ רַאנַא, אִלּוּ יָדַעְתְּ כַּמָּה. עַד כַּמָּה. אִלּוּ יָדַעְתְּ עַד כַּמָּה. הוֹ רַאנַא, אַל תַּעַזְבִי. רַק אַל תַּעַזְבִי מִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה קָהָל יִהְיֶה לָךְ מִי יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה יָדַיִם תִּתְגַּלְגְּלִי מִי יוֹדֵעַ עִם אֵיזֶה קְרִיזְיוֹנֶרִים תִּתְגָּרִי
מִי יוֹדֵעַ עִם אֵיזֶה קַלְפָנִים, בִּרְיוֹנִים, פִּירָטִים, סוֹטִים תִּרְבְּצִי עַל הַבַּר מִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה אָדָם תְּאַפְּרִי אֶת עֵינַיִךְ, עִם כָּל מַה שֶׁמַּבְרִיק אֶת מַחְשְׁבוֹתַיִךְ מִשְּׁאֵלוֹתַיִךְ, הֲזָיוֹתַיִךְ דִּמְיוֹנוֹתַיִךְ, עִם הָאַיָּלָה שׁוֹכֶנֶת לְעָפָר לְמַרְגְּלוֹתַיִךְ שֶׁהִתְכַּסּוּ עָפָר, עִם זוֹ שֶׁחֲבוּקָה עַכְשָׁו בִּזְרוֹעוֹתַיךְ, הוֹ רַאנַא, רַק אַל תִּשְׁתַּכְּרִי, רַק אַל תִּרְקְדִי עִם הַגַּב לַקָּהָל. אַל תִּצְרְחִי עַל נְבִיחוֹת הַכְּלָבִים אַל תִּתְלַחֲשִׁי עִם הַשָּׁטִיחַ אַל תְּנַשְּׁקִי אֶת שִׂפְתֵי הַמֶּלְצָרִית עַד זוֹב דָּם אֱלֹהִים, אֱלֹהִים אַדִּירִים, הוֹ רַאנַא, אַל תַּעַזְבִי. רַק אַל תַּעַזְבִי.
שָׁלַחְתִּי לָךְ אִי-מֵייל שֶׁל דָּם: דָּם שֶׁל עֶרְגָּה מְפֻזֶּרֶת עַל פְּנֵי הָעוֹלָם דָּם שֶׁל שְׁיָרִים שֶׁל מְצִיאוּת שֶׁהִתְכַּסּוּ בְּמַשֶּׁהוּ דָּם שֶׁל סְפִינַת מִלְחָמָה מְשׁוֹטֶטֶת בֵּין הַבִּנְיָנִים הָהֵם דָּם שֶׁל מִתְפּוֹרְרִים
וְעֶרֶב אֶחָד כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה, הוֹ רַאנַא, כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה, כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה עֶרֶב אֶחָד, כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה אֲנִי מְדַמְיֶנֶת אֶת קוֹלֵךְ. קוֹלֵךְ הַלָּבָן, הַתָּמִים, הַשַּׁבְרִירִי, הַכָּמֵהַּ, הַהוֹזֶה, הַמִּתְפַּלֵּא, הַחוֹלֵם, הַמּוּאָר, וְאֵיךְ בְּבַת אַחַת הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה: אֲנִי מְדַמְיֶנֶת אֶת קוֹלֵךְ הַמֻּתָּשׁ, הַסָּחוּף, הָרָעֵב הַצָּמֵא הַשִּׁכּוֹר - קוֹלָהּ שֶׁל רַאנַא
שֶׁהָיְתָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת רַאנַא כְּדֻגְמַת מַגְדָלֶנָה הַקְּדוֹשָׁה. רַאנַא כְּדֻגְמַת מָארִיָה הַקְּדוֹשָׁה. רַאנַא כְּדֻגְמַת זַ'אן דָארְק הַקְּדוֹשָׁה רַאנַא כְּדֻגְמַת מַקְהֵלַת מַלְאָכִים שָׁרָה בַּחֹשֶׁךְ "אֵל מָלֵא רַחֲמִים" רַאנַא כְּדֻגְמַת לַהֲטוּטֶיהָ וּצְחוֹקֶיהָ, גַּעְגּוּעֶיהָ וְשִׁגְיוֹנוֹתֶיהָ וְקוֹלוֹת שִׁבְרָהּ שֶׁל הָאֵם הַבּוֹכִיָּה. רַאנַא כְּדֻגְמַת פִּרְחָחִים, פּוּשְׁטָקִים, גַּנָּבִים, מְנֻוָּלִים, חֶלְאוֹת. רַאנַא כְּדֻגְמַת הָרַעַד בָּרֹאשׁ בַּגּוּף, בַּלֵּב, בָּרֹאשׁ, בַּדָּם, בַּעֲצָמוֹת. רַאנַא כְּדֻגְמַת מַה שֶׁאֲחֵרִים קוֹרְאִים לַזֶּה "גַּעְגּוּעִים רַצְחָנִיִּים".
וַי וַי וַי, אֵיזֶה גַּעְגּוּעִים אֵיזֶה גַּעְגּוּעִים, אִלּוּ יָדַעְתְּ, הוֹ רַאנַא, אִלּוּ יָדַעְתְּ,
אֲפִלּוּ הַשֶּׁמֶשׁ בְּיָרְדָה לְתַנּוֹת אֲהָבִים לְיָדֵךְ, לְצִדֵּךְ, בַּעֲדֵךְ, עִם הָעֵינַיִם הָאֵלֶּה,
לְעוֹלָם אַל תִּשְׁכְּחִי אֶת הָעֵינַיִם הָאֵלֶּה, לָמָּה בּוֹכוֹת בִּי הָעֵינַיִם הָאֵלֶּה,
הוֹ רַאנַא, אִלּוּ יָדַעְתְּ כַּמָּה, עַד כַּמָּה
כינוס שיריה של חדוה הרכבי לספר מרגש אותי. המשוררת חדוה הרכבי מרגשת אותי. אני יודעת שכתיבה על שירה צריכה, כשיש ממה, להכיל את ההתרגשות ולא להציב את ההתרגשות כקביעה בפתח הדברים. ובכל זאת אני בוחרת לפתוח כך. חדוה הרכבי מרגשת אותי. אני קוראת את השיר המצוטט כאן ושומעת את הרכבי קוראת אותו בקולה המהפנט, הרועד, נטול הנרקיסיזם, קול ההופך את ראנא למרכז ההתכוונות, שוכח מ"האני", יותר ויותר ככל שהשיר מתקדם, על אף שמאד ברור ש"האני" של הדוברת נוכח כאן במלוא כוחו. מהו הכוח הזה? הכוח להפוך את המלים לפעולה ואת הפעולה למוסיקה ואת המוסיקה לכובד ואת הכובד לנדיבות אין קץ. אין הדוברת חוששת מהחזרה המתחננת "וְעֶרֶב אֶחָד, כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה, עֶרֶב אֶחָד,/ כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה, כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה, עֶרֶב אֶחָד,/ כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה, הוֹ רַאנַא,/ כַּאֲשֶׁר נִתְרָאֶה", היא איננה חוששת מהמראה האכזרית שתוצב מול פניה לנוכח החזרה הזאת, ואיננה חוששת מהקוראים שמציצים אל השיר הזה דרך חור קטן של מנעול אל מה שנכתב ונפרש בבת אחת לְעולם: ראנא. קליידוסקופ של צבעים ושברי תמונות של ראנא ושל מה שיכולה היתה ראנא להיות: מגדלנה הקדושה, מריה הקדושה, ז'אן דארק הקדושה ולחילופין, או בד בבד, פרחחים פושטקים קרימינלים חוליגנים. כל אלה ראנא. ואולי זאת חוכמת השיר. דיוקן הדוברת מגיע אלינו דרך נימת השיר המנתצת הכל: את דמות הדוברת, את דמותה האהובה של ראנא [השאלה מיהי ראנא הופכת משנית], ואת האופן בו "ראוי" לכתוב על אהבה. ראנא היא האהבה או המוסיקה של האהבה הזאת.
קישורים: הבלוג של חדוה הרכבי בבננות בלוגס השיר הודפס לראשונה בגיליון 11 של "מטעם" אריאל הירשפלד כותב על ספרה של הרכבי, צפור שבפנים עומדת בחוץ
|
