כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חינוך דרך הטבע

    בשנת 1632 קבע יוהאן עמוס קומניוס את עקרון היסוד של החינוך המודרני: חינוך הכול לכול, וטען כי הדרך לממש זאת היא בדרך הטבע. אך מהי הדרך הטבעית להוראה וללמידה?
    זו שאלת הבלוג.

    בית ספר לאזרחות באמצעות הקבוצה ומשימות שדה

    18 תגובות   יום שישי , 15/1/10, 21:57

    את הפוסט הזה יקראו כנראה 100 אנשים. אז מה תגידו על האיש שהגה רעיון חינוכי וכתב אותו בספר קטן, שנמכר ב 150 מיליון עותקים ב 87 שפות!!!
    הכמות חייבת להעיד על האיכות. רעיון פשוט וגאוני. גאוני בפשטותו.

      

    הי, זה לא הכול: כי לא מדובר בסתם רעיון חינוכי, אלא כזה הנוגע לסוגיה הכי כואבת של החינוך המודרני: החינוך לאזרחות.

    כלומר, כיצד ניתן לטפח את הפרט (היחיד), ובה בשעה לשמור על זיקתו לחברה שבתוכה הוא חי.

    רק כ 60% מאזרחי ישראל, בכל שנתון, ניגשו ועברו את מבחן הבגרות באזרחות. ציונם הממוצע הוא 70, הציון הנמוך מכול המקצועות.
    אם רק הייתה לנו דרך לחינוך האזרחי.... אז זהו שיש, ולא סתם – אלא פצצה של הצלחה!


    הרעיון מבוסס על שני עקרונות פשוטים: הקבוצה והמשחק.


    הקבוצה היא חבורה של 8 עד 12 ילדים או אנשים. אין שום סיבה שתהייה הומוגנית בגיל, או במאפיין אחר. אדרבה – ההטרוגניות היא יתרון.

    "המטרה העיקרית של שיטת הקבוצה – להטיל אחריות של ממש על מספר רב של נערים. שיטת הקבוצה נוטעת בלב הצעיר את ההכרה, שמוטלת עליו, כפרט, אחריות לגורלה של הקבוצה כולה. שיטת הקבוצה מעניקה ליחיד את ההרגשה, שקולו נשמע ובדעתו מתחשבים"

     

    המשחק – או המטלה – הן משימות שעומדות בפני הקבוצה. במקור ההצעה היא למשימות שדה כמו למצוא את הדרך, להתגבר על מכשולים, להכין ארוחה וכדומה. אבל למען האמת כל משימה שמעמידה אתגר פעולה בפני הקבוצה היא טובה. היתרון של המשימה שהיא נוגעת לשתי פעולות היסוד של הלמידה במוח: הקליטה וההבעה.

    "החוברת לימדה אותם 'הבחנה' (observation), וכן היא לימדה אותם 'הסקה' (deduction)"

     

    ההתמודדות עם המשימה במסגרת הקבצה הקטנה מביאה את היחיד להכרה במקומו הייחודי. היא גורמת לו ללמוד מתוך הניסיון (תוך כדי קליטה והבעה) מהי תרומתו, ועד כמה הקבוצה לא יכולה בלעדיה.
    כשיגדלו הילדים, ותתפתח יכולתם לחשיבה מופשטת, הם יעתיקו את ההבנה (לגבי ערכם) שרכשו מתוך הניסיון במסגרת הקבוצה הקטנה, אל מסגרת החברה בכללותה.
    נקבל אזרחים תורמים ומרוצים.
    זה הכול!!!!

     

    אם היה זה רק רעיון על נייר, מילא. אבל מכיוון שהרעיון נהגה לפני 103 שנים, ומכיוון שזכה להצלחה בפועל – אין מחלוקת. זה עובד.

     

    ואם לא זיהתם הנה האיש: רוברט סטיבנסון סמית' באדן פאוול.

    באדן פאול  באדן פאול

     

    באדן פאול, יליד לונדון 1857 ונפטר בקניה בגיל 84. על יסוד ניסיונו הצבאי, הגה את רעיון הצופיות, וכתב בשנת 1907 את הספר "צופיות לבני הנעורים". זה הספר שזכה לתהודה כה רבה, והפיץ את רעיון הצופיות בכול העולם.
    הספר נפתח במילים:
    הצופיות, בתמצית, היא בית ספר לאזרחות

    על זה כתב בשנת 1925 כתב שלמה שילר (יש עליו פוסט נפרד):

    "בית הספר עם כל תיקוניו, ודווקא על ידי תיקוניו, ישאר זר לחיים, והצופיות באה למלא את החסר בבית הספר. היא באה להכין את חבריה לחיים שלמים, חברתיים, עם כל הכרוך בם. ... הצופה האידיאלי הוא רובינזון קרוזו אשר בתוך החברה."

    ונשארה רק שאלת תם: אם כך, למה לא לאמץ שיטה גאונית ומוכחת זו בבתי הספר בישראל?

    הספר צופיות לבני הנעורים יצא לאור בעברית בשנת 1963 בהוצאת ההסתדרות הציונית. עדיף לקרוא על האיש באנגלית, הרשת מלאה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/3/12 16:16:

      צטט: גיל גרטל 2012-03-24 22:31:08

      גבולות ההתנסות בדמוקרטיה אינם כה ברורים. שהרי מלכתחילה הסיטואציה של חוק לימוד חובה לילדים, שאין להם זכות הצבעה בחברה הבוגרת, אינה דמוקרטית. אני גם חושב שזכותם של המבוגרים למסור משהו לדור הצעיר, כחלק מחינוכו. השאלה היא לגבי דרך המסירה - וכאן קומניוס צדק, והציטוט שהבאת מופלא. תודה.

       

       

      אכן, "זכותם של המבוגרים למסור משהו לדור הצעיר, כחלק מחינוכו", אבל, עלינו לקחת בחשבון ש"אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד: 


      ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

      ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

      למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

      אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי קטע זה, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

      כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

      שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הקודמת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

      דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

      החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות

      בית-הספר ?

      זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

      הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

      בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

       

       

        25/3/12 13:28:

       

       

      מדוע ללכת לבית הספר?


      לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

       

       

      היסודות הפוליטיים 


      אנחנו מקבלים כמובן מאליו שעל בתי-הספר לטפח אזרחות טובה. החינוך האוניברסלי, תמיד שמר על עין אחת פקוחה הממוקדת בחדות במטרה: לעשות מכולנו אזרחים טובים.


      כולנו יודעים מה המדינה מייצגת. העקרונות המנחים נרשמו, ושוכללו בהתמדה מאז.


      מדינה זו הנה קהילייה דמוקרטית. אין מלך, אין מלכות, אין אצולה, אין היררכיה טבעית, אין רודן. ממשל של העםעל די העםעבור העם. בענייני מדיניות,שלטון הרובאין מיסוי ללא ייצוג.


      מדינה זו היא מדינת חוק. אין סמכות שרירותית, אין ממשל גחמן (קפריזי) פעם נותן, פעם לוקח. צדק ראוי.


      מדינה זו היא אנשים עם זכויות. זכויות טבעיות. זכויות כל כך יקרות לנו שאבות-אבותינו סירבו לאשר את החוקה ללא מגילת-הזכויות מצורפת בכתב, ומיד.


      ביודענו כל זאת, היינו מצפים -- לא, היינו עומדים על כך (ניתן היה לחשוב) -- שעל בתי-הספר, בהכשירם את תלמידיהם לתרומה יצרנית ליציבות הפוליטית ולצמיחתה של המדינה --


      -- להיות דמוקרטיים ולא אוטוקרטיים;

      -- להיות מנוהלים באמצעות כללים ברורים וצדק ראוי;

      -- להיות שומרי זכויות הפרט של התלמידים.


      תלמיד הגדל בבית-ספר בעל אפיונים אלה יהיה מוכן להיכנס הישר לתוך החברה בכללותה.


      אולם בתי-הספר מצטיינים, למעשה, בהיעדרותם המוחלטת של כל אחד מהערכים העיקריים אשר צוינו ברשימה.


      -- הם אוטוקרטיים -- כולם, אפילו בתי-ספר "פרוגרסיביים".

      -- אין להם קווים מנחים ברורים והם תמימים לחלוטין במה שנוגע לצדק ראוי כפי

         שמתבקש להחילו על עבריינים מועדים.

      -- הם אינם מכירים בזכויות הקטינים.


      כולם למעט בית-הספר עליו אני מדבר, אשר נוסד על ברכי שלשת העקרונות האלו.


      חושבני שאפשר לומר בבטחה שזכויות האדם אשר אותן כל כך אנחנו מעריצים, לעולם לא תהיינה באמת מובטחות עד אשר הנוער שלנו, במשך השנים הגורליות המעצבות את מוחו ונפשו, יהיה מוזן בסביבת בית-ספר אשר תכלול את האמיתות הבסיסיות האלו. 

       

       

        24/3/12 22:31:
      גבולות ההתנסות בדמוקרטיה אינם כה ברורים. שהרי מלכתחילה הסיטואציה של חוק לימוד חובה לילדים, שאין להם זכות הצבעה בחברה הבוגרת, אינה דמוקרטית. אני גם חושב שזכותם של המבוגרים למסור משהו לדור הצעיר, כחלק מחינוכו. השאלה היא לגבי דרך המסירה - וכאן קומניוס צדק, והציטוט שהבאת מופלא. תודה.
        22/3/12 14:59:

       

       

      "....Craftsmen do not hold their apprentices down to theories; they put them, to work without delay so that they may learn to forge metal by forging, to carve by carving, to paint by painting, to leap by leaping. Therefore in schools let the pupils learn to write by writing, to speak by speaking, to sing by singing, to reason by reasoning, etc., so that schools may simply be workshops in which work is done eagerly. Thus, by good practice, all will feel at last the truth of the proverb: Fabricando fabricamur..."    

      JAN AMOS COMENIUS 

       

       

        22/3/12 11:17:

       

       

      כדי ללמוד דמוקרטיה - וכדי לשפר אותה - חייבים להתנסות בה ! 

      רבות מדובר בימים אלה על החשיבות ללמד ערכים דמוקרטיים בבתי הספר הממלכתיים שלנו. נראה שבעלי טורים בעיתונים, איגודים מקצועיים למורים, ארגונים ציבוריים, ואנשים בעלי השקפה לאזרחות טובה מבחינים פתאום שהנוער שלנו גדל בור ובלתי מחויב לעקרונות הנעלים עליהם מבוססת המדינה שלנו. 

      אומנם אני מסכים לגמרי שקיימת בעיה, חוששני שהתרופה המוצעת -- יותר שיעורים באזרחות ו/או ב"דמוקרטיה", לרבות לימוד מגילת העצמאות -- היא לא יותר טובה מהמחלה. מדוע קורה שאנשים מתעקשים לחשוב שהפתרון לבעיות של החיים האמיתיים הוא לדבר עליהן? האם מישהו באמת מאמין שלכפות על ילדים לעבור עוד קורס ישיג יעדים משמעותיים אמיתיים? אנחנו איננו יכולים אפילו להביא את הילדים שלנו לקרוא או לכתוב או לעשות חשבון כהלכה, למרות אינסוף השעות של מאמץ בכיתה. האם נהפוך אותם למגני החופש והדמוקרטיה על ידי התאמת תכנית הלימודים פעם נוספת? 

      העובדה הפשוטה היא שילדים אינם מחויבים לעקרונות דמוקרטיים, או לחופש מדיני, או למגילת העצמאות, או לחוקי היסוד של המדינה, כי הם בעצמם אינם מתנסים באף אחד מהנושאים הנעלים האלה בחיי היומיום שלהם, ובייחוד, בבתי הספר שלהם. לילדים אין זכויות בבית הספר, הם אינם משתתפים בקבלת החלטות משמעותית בבית הספר (אפילו כאשר ההחלטות משפיעות במישרין על חייהם), כמו כן, אין להם חופש להגדרה עצמית בבית הספר. למעשה, בתי הספר הם דגמים של אוטוקרטיה -- לפעמים נדיבים, לפעמים אכזריים, ותמיד בהתנגשות ישירה עם העקרונות עליהם מבוססת המדינה שלנו. 

      כמה ריקים מתוכן נשמעים כל השעורים האלה באזרחות ובהיסטוריה בבתי הספר, כאשר קהל שבוי של תלמידים אשר חלק גדול מאותה מגילת העצמאות ומאותם חוקי היסוד של המדינה כלל אינו חל עליו, חוגג, בכיתה אחרי כיתה, את שנת ה-64 למדינה! 

      הדרך להבטיח שלאנשים בני כל הגילים תהייה מחויבות עמוקה ל"דרך הדמוקרטית" היא להפכם לשותפים מלאים בה. נהפוך את בתי הספר שלנו לדמוקרטיים, ניתן לילדינו את חופש הבחירה ואת זכויות האזרח הבסיסיות בבתי הספר, ולא תהיה להם בעיה להבין מה משמעותם של הסובלנות, של כבוד האדם, של המודעות העצמית, ושל האחריות.

       

       

      צטט: גיל גרטל 2010-01-25 22:10:04

      התשובה הרצינית היא שעם תקומת מדינתנו המבוהלת, נאסר כל קשר, או מה שעלול היה להתפס קקשר, בין בתי הספר לתנועות הנוער. הן היו מפלגתיות ובתי הספר ממלכתיים.

      אחר כך, הפכה "אזרחות" למקצוע עיוני נלמד - במקום לאפיק חינוך, וכך אנחנו וילדנו שיננו את מגילת העצמאות במקום לחיות לפיה. כמו למשל שבספורט היו משננים את חוקי המשחק כדורגל ולא חווים מגרש וכדור.

      וכל השאר - סתם שמרנות ופחד.  

       

       

      היום לא מלמדים אזרחות אלא רק בכיתה י"ב לקראת בגרות, במקום זה מלמדים שלח. שזה מין מקצוע מוזר לאללה.

        25/1/10 22:10:

      התשובה הרצינית היא שעם תקומת מדינתנו המבוהלת, נאסר כל קשר, או מה שעלול היה להתפס קקשר, בין בתי הספר לתנועות הנוער. הן היו מפלגתיות ובתי הספר ממלכתיים.

      אחר כך, הפכה "אזרחות" למקצוע עיוני נלמד - במקום לאפיק חינוך, וכך אנחנו וילדנו שיננו את מגילת העצמאות במקום לחיות לפיה. כמו למשל שבספורט היו משננים את חוקי המשחק כדורגל ולא חווים מגרש וכדור.

      וכל השאר - סתם שמרנות ופחד.  

       

        25/1/10 21:27:
      אולי אני תמימה אבל באמת למה לא?..

      צטט: גיל גרטל 2010-01-16 21:42:30

      תשאלי הגרה את כל העוסקים בחינוך פרומלי ובלתי פרומלי: כאשר נותנים לקבוצה קטנה אחריות של ממש - הם תמיד מפתיעים לטובה לא רק בהתנהגותם, אלא גם ביוזמה ובמקוריות.

      הם עדיין צעירים כך שפרשנותם את המושג אחריות קצת שונה משלנו - אבל זה בדיוק המקום ללמוד.

       

      ועוד צריך לומר שהקבוצה לא צריכה להיות חד גילית. במצב כזה הבוגרים יותר לוקחים יותר אחריות כמנהיגים, והצעירים יותר נשמעים להם מתוך הערצה. ובכלל - בקבוצות הצופיות בארצות העולם יש גם מבוגרים ממש.

       

      בקיצור - לא היית בתנועת נוער?  :)

       

      אני מאוד מסכימה לחשיבות הרב גילית. אכן זאת הזדמנות לגדולים לגלות אחריות ולהרגיש תחושת מנהיגות.

        16/1/10 21:42:

      תשאלי הגרה את כל העוסקים בחינוך פרומלי ובלתי פרומלי: כאשר נותנים לקבוצה קטנה אחריות של ממש - הם תמיד מפתיעים לטובה לא רק בהתנהגותם, אלא גם ביוזמה ובמקוריות.

      הם עדיין צעירים כך שפרשנותם את המושג אחריות קצת שונה משלנו - אבל זה בדיוק המקום ללמוד.

       

      ועוד צריך לומר שהקבוצה לא צריכה להיות חד גילית. במצב כזה הבוגרים יותר לוקחים יותר אחריות כמנהיגים, והצעירים יותר נשמעים להם מתוך הערצה. ובכלל - בקבוצות הצופיות בארצות העולם יש גם מבוגרים ממש.

       

      בקיצור - לא היית בתנועת נוער?  :)

        16/1/10 21:36:


      תודה איריס, כיף לדעת שכך הם הדברים.

      ותודה לכל המככבים השקטים.


      זה בטח עניין לפסיכולוג אבל המחשבה של קבוצת ילדים יחד גורמת לי להרגיש חרדה :-)
        16/1/10 01:42:

      תודה גיל על המידע המעשיר.
        16/1/10 00:00:

      עשית לי את הלילה בדברייך המתלהבים.

       

      הנה סיפור צופי: בגיל 12 ביליתי עם קבוצתי הצופית ביער עוספיה. מצאנו שם שיח סברס אחד והתנפלנו לקטוף את פירותיו.

      כל אותו יום ישבנו בוכים מכאב, פולים את הקוצים זה מזה.

      אמרו לנו לשים את הפירות בדלי מים כדי שהקוצים יתרככו, וכך עשינו. לעת ערב נגנב הדלי על כל שללו.

      כל אותו לילה ישבנו בוכים מאכזבה.

      אני חושב שזו הייתה פעם ראשונה שלמדתי מהו צער. עובדה שאני זוכר.

        15/1/10 23:17:

      כנראה מרוב התלהבות מההפתעות שאתה מביא, נלחצת לי תגובה ריקה בכל פעם.

       

      אני אחפש על האיש .

       

      מחכה לעוד הפתעות...

        15/1/10 23:15:

      בלוג חינוך דרך הטבע

      רשימה

      פרופיל

      גיל גרטל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין