כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    יום ההולדת של גרָאנְדְמָה - ספור קצר

    0 תגובות   יום שישי , 15/1/10, 23:17

    גראדמה היתה כמעט בת תשעים וארבע.

     

    לכאורה נדמה, שאם גראנדמה היתה כמעט בת תשעים וארבע, אין צורך לומר, "כמעט בת תשעים וארבע", די היה לומר במקום זה, "בת תשעים וארבע". כי מה ערכם של ימים ספורים לאשה באה בימים שכמותה. אף- על-פי-כן יש לדייק, כי גראנדמה שיינה לא הגיעה עדיין לגיל המופלג הזה.

    היו לה שני בנים, ארבע נכדות, נכד אחד, חמש נינות ונין, ועוד נינה שלא נולדה.

     

    נינה - לפי בדיקת האולטרא-סאונד - אם כי גראנדמה התעקשה, שאף פעם אין לדעת. היא אינה מאמינה בסימנים, שנותנים בעוברים לקבוע את מינם וגם האולטרא- סאונד, דינו כדין אותם סימנים ונחושים. יתכן שיוולד נין דווקא, אם כי ההגיון מנבא לה, שתיוולד נינה, בגלל רבוי הנשים במשפחה ולא בגלל נבואתה של המכונה.

     

    בנה, בנימין, הקדים את חגיגת יום הולדתה בשבוע. הפתיע אותה בסטייקים שגראנדמה אהבה מאד, והרופא אסר עליה לאוכלם - ואני ידעתי. אולי נחשתי או נבאתי את שעתיד להתרחש, את מה שהאחרים לא ידעו עדיין. הידיעה היתה ודאית, הדהדה כאזהרה חמורה מימי ילדותי הרחוקים, כאילו הוזהרתי מפי סמכות עליונה, מפי אמא שלי.

     

    גראנדמה היתה מחסלת לפחות שלושה סטייקים בארוחה. במזלגות אצבעותיה הדקיקות, שהיו מגויידות וכחולות, ונשלחו מכפות ידיים שעורן מצהיב ושקוף כנייר, היתה מביאה את הבשר הכמעט נא, only rare, היתה אומרת, לפיה, שהלך ונעלם עם השנים, כאילו בלע תחילה את השפתיים ואחר-כך בלע את עצמו, דוחסת את הקרע המדמם פנימה, טוחנת בשיניה התותבות, ושוב קורעת, דוחסת, נאבקת, כאילו לעולם לא יסתיים מאבק הבשר.

     

    בנימין היה מספר לנו על תאוותה לסטייקים כמו אם המתפעלת מרעבתנותו של תינוקה, אבל גאוותו נמהלה בלגלוג קל, קצת מרושע, שאינו אופייני לאם. לפעמים בהתנשאות סלחנית, בהרמת יד, במצמוץ עין  שמאל שמתחת לעדשת המשקפיים, בעיוות קטן של זוית פה, כאילו שהוא לא יגיע למקומה לעולם. תמיד ישאר הבן הצעיר, בן שבעים ואחד, בן שבעים ושתיים, שלוש... ואולי כאומר, תראו, תראו, כמה אני אוהב אותה , זכרו וגמלו לי על כך.

     

    היה מספר לנו, שתמיד אחרי ארוחות החג היתה מבלה את זמנה בשרותים, או מתפתלת בכאבי בטן במיטתה, נאנחת ואומרת, הזִקנה הזאת, הזִקנה.

    בדרך כלל התפתלה  בכאבים שלושה ימים, אחר-כך היתה כמו מתחדשת, עונדת לצווארה הדק, שגבולותיו לא מובחנים עוד בגלל טבעות העור הקמוט שנערמו עליו, את מחרוזת הפנינים הזעירות והיתה מכריזה, שהיא מרגישה, בריאה לגמרי, ומבקשת  סימן גלוי לאהבתו, שיקנה לה ברט חדש, כחול.

    כי אתמול, כשהגיע הספר לבית-האבות - שם התגוררה בשלושים השנים האחרונות, מאז מות בעלה, שאותו נטשה במחלתו, ומשם היתה יוצאת להלויות של ידידיה והיתה קונה לה ידידים חדשים ומלווה גם אותם לקבורה - התפתלה בכאבי הבטן.

     

    בנה היה בטוח, שלא תזדקק עוד לשירותיו, ואולי התדפק הספר על דלתה ולא שמעה את דפיקותיו או לא הופיע כלל- אף פעם לא סמכה עליו - ורק בשבוע הבא יופיע, לכן בקשה מבנימין (כך היה מספר לנו) שיקנה לה ברט. לבן. אמנם תחילה חשב, שבקשה ברט כחול, אבל אחר-כך הצליחה לשכנע אותו, שבקשה ברט לבן, שיכסה את שערה, כי אין היא יכולה להתהלך בין האנשים כדחליל בשיערה המדובלל.

     

    הייתי צריכה להוסיף, שכל נכדיה וניניה באו לה מבנימין. בנה האחר, ג`ונתן, נותר עיקש ברווקותו כמו כוכב אחרון בשמי השחר העולה, שבסופו של דבר נכנע לאור. לא ג`ונתן. לא הצליחה לשכנע אותו, שישא אשה ויוליד לה נכדים.

     

    יש לי אותך, היה אומר, מחייך חיוך גדול ומחבק את מותניה הדקים כמו מותני תינוק, שנהיו דקים עוד יותר עם השנים, וגם קומתה הלכה והתגמדה, אבל גראנדמה שיינה הוסיפה לקנות לעצמה חולצות עם דקולטה ולהביא מתנות לנכדיה ולניניה וגם את בניה הפתיעה בנדיבותה.

     

    כשהחליט בנימין להקדים את חגיגת יום ההולדת, כבר ידעתי מה עומד להתרחש, אבל לא גיליתי את אוזנו של איש. ראשית, לא היו שומעים לי ולאמונותיי הטפלות. שנית, לא רציתי לקלקל את המסיבה בנבואות קודרות, כמו שקלקלתי תמיד. ושלישית, אף שהייתי בטוחה, כמו שהירח המלא עולה ומאיר אותי בלילות הקיץ, שיקרה מה שחששתי שיקרה, לא רציתי לגלות את חששותי,  כי אף שידעתי - לא היה לי שמץ של ספק - הייתי מוכרחה להיווכח, היה על המציאות להוכיח לי שוב, שידעתי לקרוא את אותותיה, אף שמעולם לא טעיתי, ובכל זאת, חשש, שמץ של חשש, פירור, צילו של ספק חבויים בגרעינה של כל אמונה, והכשלון האורב, אף כי התחבא מפניי עד כה, אולי יתגלה הפעם. לכן לא רציתי להגיד את הידוע לי ולהסתכן באותו צל של ספק, שמא נבואתי לא תתגשם.

     

    אחר-כך היתה המסיבה.

     

    כולם הגיעו.

     

    גראנדמה זללה כרגיל, אבל חיוך חדש, לא מוכר לי ולה, קצת מריר, אולי מסתיר פחד, עיוות את פניה הזעירים, כאילו גם היא ידעה לקרוא את הבאות. כאילו בעניין  הזה היינו אחיות, הוזהרנו מאותו מקור, שאין להתגרות בשמים. אין לירוק בפרצופם של האלים. מפאת גובהם, היריקה לא תשיג אותם בלאו הכי, ורק תחזור אלינו כמבול. הפחד שהסתיר החיוך, בצבץ מן האשונים והוכפל מבעד לעדשות המשקפיים שלה ושלי, והעיב על שמחתנו, שמחת הסטייקים.

     

    ספרתי את הימים עד תאריך הולדתה. בלילות הזעתי ובבקרים לא הצלחתי לפענח את חלומותיי. טלפנתי לנכדתה המעוברת, לשאול לשלום העובר שתפח. אחר-כך, מתעלמת מן הפחד, טלפנתי אליה לאחל לה יום הולדת שמח. קולה היה שם רגיל.

     

    סִפרה ששלושה ימים נאבקה בבטנה, וחזרה והתלוננה, כמו שסיפר בנימין, על הזִקנה הזאת, והוסיפה שביום הרביעי קמה מחוליה, אבל מבעד לקולה רעד הפחד. התחילה לומר, שלא רצתה להעיב על השמחה, שהיתה  מוקדמת מדי, ואחר כך ניתק חוט קולה.

     

    ארבעה חודשים אחרי מותה נולדה נינתה השישית, ואני נשאתי תפילה, שלא יקדימו עוד ימי הולדת.

     

    צלום: באבא יאגה 

     

    (C)כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

          

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין