זה לא יקרה לי. לא. איש לא יוכל לעשות זאת כמוני אחרי שנות נסיון כה רבות. הרי אני מכיר כל פינה, כל מדף. הרי אני בניתי את היחידה וזה הבייבי שלי, אמר לעצמו וחזר גם על הקלישאה, שאין אדם שאין לו תחליף, ושבימים אחרונים אלו הפכה שגורה בפי רבים מעובדי החברה המעורערים. זה לא מכבר יצא מפתח המשרד הנמצא ברחוב הומה אדם. הדרך לביתו היתה קצרה. משקרב לשכונתו ושמע קריאות "אהלן, מה קורה?", חש מחדש את מלוא כוחו. הסיר בתנועה דמיונית דאגה מליבו, ומחשבות מפוקפקות שניסו להשתרש במוחו שעה קלה קודם כאילו נעלמו כליל. המפתח שבידו סירב בתחילה להינעץ בחור המנעול והעלה קמט קל במצחו. אז, סיכם, זו לא בדיוק אותה יד שנענתה לו בעבר בביטחה בלתי מעורערת... אבל, משנפתחה לבסוף הדלת, וחש בחמימות המוכרת לו כל כך מזה שנים, הוסרה מליבו כל דאגה טורדת חבויה וחזר ושינן שדבר לא השתנה ומה שהיה הוא שיהיה. ברוח זו הניח את תיקו על השידה שבכניסה, ובלא משים הסתכל בראי שניצב עליה. הדמות שנשתקפה העלימה במחי יד את תחושת הבטחון שהחלה ניטעת בו קבע. פלומת השער שהשיבה זרקה בה, והחריצים העמוקים שהתבייתו משני צידי פיו עד לנחיריו החרידו את נשמתו. אך,לעומת זאת, נשקפה מנגד קומתו הגבוהה שעדיין לא שחה, והשקיטה את חששותיו.היו רינונים בעבודה, מילה פה מילה שם, שהולכים לקצץ במספר העובדים בחברה, והמבוגרים ביניהם שגילם קורץ לעבר הפרישה, יהיו המועמדים הראשונים, ומחר, בסוף החודש ייפול הפור. "הי, מה נשמע, ואיך היה בעבודה?" שאלה הדמות שנתווספה בראי לזו שלו. "כרגיל", ענה, ורצה להשמיט את הדגש באות הראשונה, כפי שעשה מדי יום כשפגש את בת זוגו עם בת צחוק שובבה על שפתיו. אבל ביום זה לא יצא לו. מה קרה היום? שאל את עצמו, ותוך כך המשיך את דרכו לעבר חדר האוכל. "מה יש לאכול היום?" שאל כבכל יום. "חזרתי לא מזמן מהעבודה, אאלתר משהו" ענתה וחשה כי לא הכל כרגיל אצל בן זוגה והירהרה, יאכל קודם ורק אחר כך אברר. לאחר ששבעו מארוחה משוללת תוספות, לא עמד בה הכח לברר, ודחתה את הבירורים ליום המחרת. התישבו מול הטלויזיה ולאחר שסיפקו עצמם במידת ההנאה הקצובה לאותו יום, קמו סגרו את התריסים, ושכבו לישון. הדממה הכבדה הופרה על ידי קולות נחרה מנסרת רגועה לכאורה, שפסקו לפתע וזינקוהו בבת אחת למצב ישיבה. פעולה זו עוררה את אשתו משנתה הקלה ונתיישבה אף היא תוך שאלה מה קרה. הוא השקיטה, שום דבר, טען, פשוט שוב מחושי בטן, זה יעבור, וביקש ממנה לחזור ולהירדם.לאחר שנירגעה בהכירה את מיקרי המחושים הללו, חזרה ונשכבה. אבל לא הוא. הוא לא יכול היה להרגע. לא היו אלה מיחושי הקיבה שטילטלוהו, אלא היה זה חלום. חלום מסויט שזה עתה הקיץ ממנו והציק לו נוראות, ולא נמצאה לו מנוחה. הו, לו ידע מה היה כתוב בדף הנייר הסגור בסיכה שהתעופף לנגד עיניו... הרי ברור היה מהחלום שנשלח אליו מן ההנהלה. אבל הרי נוהג היה לקבל הודעות כאלה חדשות לבקרים בענינים מעניינים שונים, ומדוע הוא כל כך נרעש עכשיו? האם הנירעשות, ניסה להשיב לשאלתו, טמונה בדף המעופף המשונה הזה, ודווקא ביום זה מכל הימים? ומה בא הוא לרמוז, לכל הרוחות? הדף שהתעופף ויצא מתוך תא המכתבים הנכנסים במשרדו, המריא לכיוונו ועשה סאלטות באויר, וכשרץ אחריו לתפשו, וכמעט, כמעט היה בידו, והנה מיד יקרע את הסיכה המהדקת ויקרא את תוכנו, התנפנף לו תוך צחוק גדול ונעלם כלעומת שבא. האם זה סימן?... ומה היה כתוב שם?... ומה אם מבשר הוא את אשר יגור לו מכל?...והאם זו מציאות נרמזת או רק חלום מדכא?... והאם, האם, סימן הוא שהגיע זמנו?...ומה יעשה מעתה?...ומה יגיד לאשתו ולחברים, ובכלל?... וכך הסתובב והסתובב מצד לצד במיטתו ולא מצא מרגוע. מחר, מחר סוף החודש, מחר יידע, אבל מי, לעזאזל, יכול לעצום עיניים ולהמתין?...מ--י?... ופנה לספור כבשים... |