ברגעים של לקיחת אחריות אני מרגיש מוזר, תמיד.

אני כל הזמן תוהה מה זאת התחושה הזאת בחזה, הרי אין לי ציצים בתוך חזיה לוחצת או הרבה שערות מגרדות.

השבוע בני שאל אותי, "מה זאת אחריות עבורך? תן לי 4 מילים שהן מייצגות את המילה אחריות עבורך".

כאילו מה, ככה לשלוף את המקום הזה החוצה? לא לא לא,

אתה רוצה שאני ככה אגע במקום הלא נוח הזה, המגרד, המעיק, המציק?

ביקשתי ממנו שיעזור לי עם שאלות יותר פשוטות. 

אז ככה גיליתי שאחריות בשבילי היא זהירות שמובילה לפחדנות ולחשש לאבד משהו. כמו, אם יש טיול בסופ"ש לא משחקים כדורגל באמצע השבוע כדי לא להיפצע. נשמע הגיוני לא?

וגם גיליתי שהיא סוג של ויתור שמוביל לאומללות ולמסכנות. כמו שעכשיו צריך להדק את החגורה כי הפלוס איבד את קו האנכי שלו והפך למינוס אבל אני רוצה לקנות לי משהו מפנק ואם אני לא אקנה אז אני אהיה מסכן.

וגם גיליתי שהיא לא שלי כי בשביל זה יש את שירי ואת ההורים שלי שתמיד יוציאו אותי מהבוץ של החיים המוזרים האלה שלי.

ילדותי משהו הייתי אומר ולצערי זה הילדותיות שלי, זה מה שהולך איתי סביב המקום הזה, זאת התחושה בחזה ולא בגלל החזיה של שירי שמדדתי השבוע כדי לראות איך זה נראה וגם לא המעט שיער שיש לי בחזה שאני מידי פעם מדלל כי התמכרתי לתחושה של המשיכה בשערות עד שהן נפרדות מהגוף במין רעש של פצפוץ קטנטן כזה.

הרבה דברים שמובילים אותי בתוך העולם החסר אחריות שאותו אני מנסה לשנות, לקחת אחריות על המילים שלי, על הימים שלי, על החיים שלי.

בחלומות שלי אני אדם מצליח, מוקף אושר ועושר, מוקף עשייה שלי, מוקף יצירות שלי, אדם/ילד שאחראי על חייו.

במציאות אני מפחד לאבד את החן שלי, את הילד שבי לטובת בגרות, לטובת אחריות.

אולי בגלל זה כמעט ולא היו לי פצעי בגרות בילדות ועכשיו הם מגיעים יותר לבקר? נו שויין, אם זה מה שזה אומר, אז יאללה, אחריות - הנה אני בא ואם צריך, שמעתי שאוקסימרון, או איך שקוראים למישחה הזאת, עוזרת לפצעים.