כל בית צריך מרפסת,כמה שהמשפט הזה נכון.וכל מרפסת צריכה אופק.יש אופק,יש תקווה. עד לא מזמן גרנו בבית שהמרפסת פנתה לכיוון בניין מגורים,גדולה ורחבה ככל שתהיה משהו שם היה תקוע,תקוע עמוק בגרון.רק עכשיו משיש לי מרפסת עם אופק.אני מצליחה להבין את משמעות המילה הקטנה ו"השולית" הזו א-ו-פ-ק. כשיש אופק אין גבול לכלום,לדימיון,לתקווה,ליכולת,לפנטזיה,ליאוש וחוזר חלילה. אם תשאלו אותי,רדבול זו חברת בית של אופק,ואופק הוא זה שבעצם נותן לך כנפיים. אני יושבת על המרפסת,בוהה בנוף האין סופי,ושוב ושוב עולה לי בראש הסיפור הזה "על הדייג שישב על שפת הים ודג לו בנחת,עד שיום אחד הגיע לשם בחור צעיר והתחיל לשוחח איתו,ושאל אותו מה הוא עושה עם הדגים שהוא דג,ועונה לו הדייג שהוא מוכר אותם בשוק,בכסף הוא קונה לו קצת אוכל לארוחת ערב לו ולאישתו,ושואל הצעיר אבל למה אתה לא קונה לך סירה קטנה,ונכנס איתה יותר לעומק,שם הדגים יותר גדולים.ושואל הדייג ואז מה? ואז תמכור את הדגים בשוק,ותרוויח יותר כסף.ואז מה שואל הדייג? ואז בכסף תוכל לקנות סירה יותר גדולה ותוכל להכנס יותר לעומק ולדוג שם דגים יותר גדולים.ואז מה שואל הדייג? ואז מכסף תוכל לקנות כמה אוניות ותוכל לצאת למסעות דייג ארוכים,ולדוג מלא דגים. ואז מה שואל הדייג? ואז תוכל לשבת כאן בשקט ולדוג לך בנחת. זה מה שאני עושה עכשיו,עונה לו הדייג.זה מה שאני עושה עכשיו"
לא בקשתי הרבה.אחרי כל הריצות,כל המאבקים,כל המירוץ האין סופי אחרי משהו, משהו שאולי רק המצאנו אותו,והוא לא באמת קיים,אבל אין לנו מספיק אומץ להפסיק לרוץ אחריו. אחרי כל אלה,תנו לי רק אופק.אופק אחד קטן שיהיה רק שלי.אופק שיתן לי תקווה להכל,אופק שיגיד לי שהכל אפשרי.שהכל פשוט,שהכל כבר כאן.שיש לי כבר את כל מה שאני באמת זקוקה לו. לרוב אני מאמינה לו.יש לי כבר הכל,הכל כבר כאן,מזמן... |