כורעת תחת כובד משקל המחוייבות האישית, אני רוצה לכתוב , צריכה לכתוב. פתחתי בלוג וההשראה לא פתחה לי דלת. פעם היה לי כל כך פשוט לאחוז עיפרון ולכתוב הכל בזרם שוצף ולא מאולץ.
הייתי זו שהמורה לחיבור והבעה נפעמה מיכולותיה ושלחה את חיבורה בהחבא לתחרות כותבים צעירים. היא גילתה לי כשזכיתי והיה עליי לקבל את הפרס. הייתי אותה נערה פואטית שכתבה שירים על אהבה ועל החיים, כתבה את הברכות הכי יפות לימי הולדת, ברכות עם שטאנץ, לא כמו כולם. ארגזים,ארגזים ארוזות פואמות ופרוזה שכתבתי במשך שנים אצל הורי במחסן.
וכמו הנעורים ששמתמוססים להם מחיי כך גם ההשראה כבר מזמן עזבה, השאירה אחריה שובל של כמיהה לא ממומשת לכתוב את הכל. זה כל כך תרפיוטי ויש בזה מן הנחמה כשבתום המסע אני יושבת מול בליל מילים שמתחבר לכדי יצירה משמעותית ויש לה גוון ויש לה ריחות של כל רגע שבחרתי לתעד.
אני מנסה לשים את האצבע על סיבה הגיונית לכך שהיכולת אבדה לי. היו שנים שחשבתי שזה מצב זמני, שזה מחסום כותבים שנובע מתקופה חסרת השראה שעוד מעט ותחלוף.
אדם בנתיבי חייו, מאבד דברים בדרך ומרוויח אחרים, לעיתים חסרונם לא מורגש ולעיתים הוא נוכח עד כאב. אני מנסה לתקן, לנסות להעיר תאים רדומים כי הרי הרגש והתחושה עדיין שם ואת החוויות אני חווה בכל רגע אז איך זה שאני לא יכולה לכתוב?
|