"בפנייה הבאה פנה שמאלה", הורה לי קולה הרך של תוכנת הג'י.פי.אס. פניתי שמאלה. אם ההנחיות נכונות, אני נמצא כבר קילומטר מהיעד. כלומר מהיער. היער המכושף. דווקא כאן היא החליטה שניפגש בדייט הראשון שלנו, ואני, כמו מכושף, נסעתי את כל הדרך מגן יבנה כדי לראות אותה.
עוד כשהייתי ילד שמעתי סיפורים על היער הזה, ליד חדרה. מדענים לא הצליחו להבין תופעות שנראות נגד חוקי הטבע, שמתרחשות רק ביער הזה. מכונית שנוסעת כשבלם היד שלה משוחרר, עולה למעלה, במקום להידרדר למטה! אדם שעולה בריצה את הגבעה בלב היער, מוצא את עצמו תוך דקות ספורות למטה, במורד היער! מספרים שאפילו הציפורים מצייצות כאן הפוך...מצייצות הפוך? תעשו לי טובה...תשאירו את סיפורי הסבתא לסבתא שלכם. כל מה שמעניין אותי כרגע זה הדייט עם גאיה!
הכרתי אותה באיזו ארוחה צמחונית של חברה של חבר ילדות טוב שלי. לא רציתי לבוא, כי אני פשוט לא יכול לאכול את הדברים המזוויעים האלה –טופו, סויה וכל השאר. אני –תנו לי סטייק טוב בפיתה, ותעזבו אותי עם כל החיטה מלאה , הסובין והשטויות האלה שלא משביעות ילד בן 4, ובטח שלא גבר אמיתי כמוני, 1.90 גובה עם מסת שרירים שעובד עליה במכון כושר כל יום שעתיים לפחות. אז כן, את גאיה הכרתי דווקא בארוחה צמחונית כזאת, ומאז היא לא מפסיקה להטריף את מחשבותיי.
אני בדרך כלל לא הולך לאירועים כאלה של עדשים ונבטים, אבל אי אפשר לסרב לחבר ילדות, וכך מצאתי את עצמי מכרסם כמו עכבר כל מיני גרגרים שמפזרים בדרך כלל לציפורים, ומשתדל לנהום נהימות של –וואי, כמה טעים! ממש בריא ומזין – עד שפניו של מיכה, חברי מביה"ס היסודי, זהרו מאושר, והוא הסתכל בגאווה על החברה שלו, רכש חדש שנת ייצור 1973, כולה אור ואהבה, אבל תסלחו לי, שום דבר שמתקרב ליופי....ואז נשמע צלצול בדלת וגאיה הופיעה. ובשבילה היה כדאי הכול!
אני לא יכול סתם לתאר אותה, כי זה פשוט לא יעביר לכם את מה שראית ברגע הראשון. אפשר להגיד שכשהיא עמדה בדלת, היה בה איזה זוהר, איזה קסם כזה, לא יודע להסביר, שכתוצאה מכך פשוט בהיתי בה כמוכה סנוורים. הצורה שבה נע גופה מהדלת לשולחן, כמו איילה בטבע, בכל כך הרבה חן! גלי שערה החום שעטרו את מצחה הלבן כמו איזו פיה מהאגדות שלא משתזפת, כי זה לא מעניין אותה...קולה החרישי שנשמע כמו מוסיקת מלאכים באוזניי...בסדר, בסדר, כבר הבנתם שאני מאוהב...
גאיה שוחחה אתי שיחת חולין כמו עם כולם, וחולצתי נרטבה מזיעה מה לענות לה. מה עונים לפיה מהאגדות, כשהפה שלך מנסה ללעוס טופו וזה לא נלעס? בעמל רב הצלחתי להשיג את הטלפון שלה ואחרי הפצרות מרובות הסכימה לפגוש אותי לדייט, אבל בתנאי שאגיע ליער המכושף. היא לא הסבירה למה ואני לא שאלתי מפחד שתתחרט....
אני שומע ציוץ ציפורים, לא ממש הפוך, נשמע לי ציוץ נורמאלי של ציפורים ביער. אני מחנה את המכונית לפני הכניסה, ומתפלל שהיער המשוגע הזה לא ידרדר אותה למטה, למרות בלם היד שהרמתי בחוזקה. כעת צריך רק למצוא אותה. אני הולך בזהירות רבה בשבילים ומרגיש כמו בסרט "אווטאר" עם כל הסבך הזה שבוהק באור שמש של שבת בצהריים ויוצר צבעים וצורות שלא מהעולם הזה, ללא צורך במשקפי תלת מימד. איפה היא, לעזאזל? אני קורא "גאיה! גאיה!", ורק ההד עונה לי!
אני מסמס לה מהנייד –"אני פה. איפה את???" ,והיא עונה – "גם אני פה.תמצא אותי". נו, באמת, באתי לשחק פה מחבואים??? אני מאמץ את ראייתי החדה בדרך כלל, אבל לא רואה נפש חיה חוץ כמה סנאים שחוצים את דרכי במהירות מסחררת , כשהם מקפצים בין הענפים. אני מתיישב על אבן, נשען על אחד העצים האדירים האלה, וחושב מה לעשות.
פתאום אני שומע מין קול חרישי שבא מהעץ – "אל תחפש, אז תמצא". אני בטוח שאני כבר הוזה מרוב ייאוש, אבל הקול נשמע שוב ושוב ממש מגזע העץ שאני נשען עליו, כאילו היה לו פה –"אל תחפש, אז תמצא". נו, באמת, לשמוע קולות בגיל 40, זה קצת הזוי מבחינתי, אם לוקחים בחשבון שהקול היחיד שאני שומע בעבודה שלי זה את המאוורר של המחשב שבאתי לתקן.
אני מסתכל שוב ושוב לצדדים, ואין שם נפש חיה. אני רואה פתאום אצטרובל מהעץ ממול נושר...למעלה!אני עוקב אחריו לא מאמין –הוא פשוט נושר למעלה ומסתחרר לאטו תוך כדי נסיקה, מותיר אחריו שובל של אור זהב! אני נוטל אבן קטנה מהאדמה ומשליך אותה על האצטרובל, כדי שייפול, אבל גם האבן מסתחררת לה כמו בריקוד מוזר – אל על, לעבר פיסת השמיים הכחולים המציצים מבעד לצמרות. אם זה לא כישוף, אז אני לא יודע מה זה כישוף!
אני מרגיש צמרמורת בכל גופי. כן,אני לא מתבייש להודות – צמרמורת של פחד! אני מתרומם מהקרקע ומחליט לוותר. אני פוחד שאם אשאר עוד דקה, גם אני אעוף למעלה בספיראלה של זהב.....ללכת? ולוותר על גאיה? על הפיה שלי מהאגדות? לא! אני לא יכול לוותר עליה! ומה אם אעשה מה שהעץ אמר לי? אני מגחך לעצמי על השטויות שאני אומר...גבר בן 40 שראה הכול, וניסה הכול, יעשה מה שעץ "אומר" לו...חחחח פשוט בדיחה!
ומצד שני, אם הכול הפוך פה, וחפצים עפים למעלה...אני עוצם את עיניי ומפסיק להסתכל מסביבי. ומבעד לעיניי העצומות אני רואה בדמיוני את דמותה של גאיה, כפי שראיתי אותה בארוחה, כולה זוהרת במין קסם בלתי יתואר. ואני מתמכר לדמיוני, ובדמיוני אנחנו חבוקים וצמודים כאיש אחד, כאילו מעולם לא היו לנו בני זוג אחרים. אני מריח את ריח שערה, אני שומע את קולה, אני אתה לנצח נצחים....
"אם לא תחפש, אז תמצא", אני שומע שוב את המיית העץ באוזני, בקול מאוד דומה לקול של גאיה. אני מרגיש משהו רך נצמד אליי ופוקח את עיניי. גאיה מחייכת מולי, עטופה באותו זוהר קסום בלתי יתואר. "אמרתי לך שכל הזמן הייתי פה....", היא אומרת, ומתבוננת בי באותן עיניים מכשפות שלה. אני מצמיד אותה אלי בחיבוק בלתי נגמר, ואנחנו פוסעים ויוצאים מהיער לעבר המכונית. "הכול הפוך כאן!", אני אומר לגאיה בהשתאות, אבל היא רק צוחקת ועונה – "אויש, תום, אל תגיד לי שגם אתה מאמין בשטויות של היער המכושף הזה....".
*הסיפור נכתב בהשראת הציור – "היער המכושף" של חברתנו רפאלה מהקפה http://cafe.themarker.com/view.php?t=1415637
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) |