אומנם זמן רב למדי חלף מאז שכתבתי כאן לאחרונה ושבועיים כבר חלפו להם מאז שהתחלפה השנה,  אבל מאוד רציתי להתייחס גם אני אל השרביט שעלה כאן בתחילת השנה, שרביט העשור, שבו נתבקש כל כותב לחזור בזמן עשר שנים לאחור ולפנות בדברים אל עצמו שלפני עשור-

בתאריך 31 לדצמבר 1999 כתבתי ופרסמתי לראשונה סיפור ושמו "האגדה על סוף הזמן". כתבתי אותו בלילה האחרון של המילניום הקודם ופרסמתי אותו בפורום כתיבה נוסטלגי באתר נוסטלגי לא פחות- איי.או.אל.

הסיפור מופיע גם כאן היכן שהוא ברשימה הצדדית ובעצם מספר על ארבעה חברים הנפגשים בחוף הים כדי לחזות בשקיעה האחרונה של השמש, כיוון שתחזיות מדעיות פרסמו כי הזמן עומד להגיע אל סיומו באותו ערב, מה שגורם כמובן להיסטריה המונית.

כל אחד מאותם חברים מביא עמו יצירת אומנות מסוימת המשקפת את מי שהוא.

ככל הנראה ההיסטריה שאחזה בכולם סביב באג 2000 השפיעה מעט על כתיבת אותו סיפור.

בחצות הלילה של המילניום לא היה כמובן שום באג והזמן והעולם המשיכו כמנהגם אבל אני בדיוק הייתי בסיומו של מרוץ אחר השעון כדי להגיע בזמן למסיבה שם אמורה הייתה לחכות לי מישהי (כך לפחות חשבתי) לנשיקת מילניום עוצרת נשימה.

גם על כך כתבתי סיפור (מירוץ נשיקת המילניום) שמופיע כאן בצד.

אבל לא על כך רציתי לספר. רציתי בעצם לכתוב שלו ובאמת הייתי חוזר ומתייצב לפני מי שהייתי אז, אדם צעיר בתקופה שלאחר הצבא, חסר ביטחון לגבי עצמו וסובל מתקופות של ייאוש פנימי עמוק, כנראה שלא הייתי בוחר לומר לו דבר. 

לא הייתי מספר לו ולו דבר אחד על האהבות,הפחדים,האכזבות ורגעי השמחה המצפים לו, בדיוק כפי שלא הייתי רוצה שאותו אחד שהוא אני עשר שנים מעכשיו יגיח אליי על מנת לדבר אליי מנקודת הזמן שלו.

זה קצת מיותר לטעמי...

פעם כתבתי כאן רשומת סיכום קצרה, עננים , ובה סיפרתי על כך כי לעתים, כאשר הנכם נוסעים באוטובוס בכביש המהיר, או ברכבת, ומביטים מהחלון (בלי שיחות בטלפון הנייד או כתיבת אס.אמ.אסים אלא פשוט מביטים החוצה מהחלון)  אתם בטח רואים את הנוף חולף על פניכם. בתים, עצים, שדות.

 וגם הוספתי וכתבתי כי זה יפה לעשות זאת ביום שבו השמיים זרועים בעננים. לא ענני גשם כבדים היוצרים מיקשה אפורה אחת. את זה נשמור לפעם אחרת, לא לנסיעה הזוו. אלא ענני סתיו הזרועים בשמיים, אך נפרדים זה מזה.

וכשאתם מתמכרים אל הנסיעה הזו ומתרכזים בנוף החולף מולכם, כאילו ונעשים לאחד עם אותם עננים, אתם מבינים לפתע שאותם עננים שכבר חלפו על פניכם הם עברכם ואילו העננים שבקרוב יגיעו הם עתידכם... והעננים בהם את מביטים כעת הם הרגע הנתון של ההווה.

ואולי אתם גם מבינים, בנסיעה הנעימה הזו, שזה לא משנה אם העננים הם אלו שחולפים על פניכם, או שאתם אלו שחולפים על פניהם. אתם מתקדמים. העננים שעברו עדיין שם, העננים שיגיעו כבר כאן.

מתקדמים מבלי לנוע.

 

והאם בכלל באמת יש אותנו שלפני עשור, ואותנו שעכשיו ואותנו שבעוד עשור?

פעם הרהרתי בכך שאולי כל הרעיון הוא לחוש את עצמנו גם כיום כפי שהיינו ילדים, וכפי שנהיה זקנים וכפי שאנחנו עכשיו. זה משהו שאנו אף פעם לא עושים- שכחנו מזמן את ילדותנו (היא קיימת אומנם בזכרונות רחוקים אבל מעולם לא ניסינו לחוש אותה בהווה) ואנו משתדלים שלא לחשוב על זקנתנו, למרות שרובנו ככולנו נהיה זקנים, ולעובדה  שזה יקרה רק בעוד שלושים או ארבעים שנים אין באמת משמעות... הזמן הזה בסופו של דבר יחלוף כאילו ולא היה כפי שחלף הזמן מאז היותנו ילדים, ואם כך הרי שאנו בעצם כבר  זקנים.

לא זקנים במובן שלילי כלשהו. להפך. במובן החיובי ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

ועוד הרהרתי בכך שאם נצליח ואפילו לרגע אחד לחוש באותו רגע זה את ילדותנו, את זקנתנו ואת היותנו עכשיו, אנו בעצם נחוש ברגע נצחי, ואולי יהיה זה הרגע המתוק ביותר שקיים...

אבל גם את זה לא הייתי מספר לעצמי של אז, אפילו שאולי מאוד הייתי רוצה. וגם לא על כל הסיפורים שהוא עתיד לכתוב, ועל כל האהבות שהוא עתיד לחוש, ועמם גם כל הכאבים והגעגועים.

אבל אולי כן הייתי אומר לו, לעצמי, להסתכל אל השמיים ולהביט בעננים.

אני חושב שלגבי זה לא הייתי יכול להתאפק....  

שיהיה לכולנו המשך חורף נעים עם עננים חולפים...  :)