0
בוקר אפור בחלון. הוא התעורר בתחושה של חוסר, כאילו משהו היה שם ונעלם. אבל מה זה היה? הוא לא הצליח להבהיר לעצמו. הגוף כמו פעל מעצמו, עיניים נפקחות, ידיים נמתחות, קימור של הגב, תחושה של הקור בחדר ולעומתה החום שמתחת לשמיכה. הכל צלול ובהיר ובכל זאת משהו איננו. רגש של כאב עלה במעומעם מתוך החזה אבל עדיין לא משהו שלא היה שם תמיד. המחשבות רצו שוב, כמו מנסות למצוא אחיזה בבהירות הזאת. הוא הרגיש זרות. כמו תובנה חודרת שמפלחת את המחשבה ועוצרת כל דבר אחר בסביבתה. פשוט זרות. זר לעצמו ולעולם. זר לגוף שלו, לרגש שלו וגם למחשבה. "מי חושב, מרגיש ונמצא פה בכלל?", עברה המחשבה בראשו. ויתכן שמא זה לא היה ראשו כלל אלא ראש זר של מישהו אחר. "של מי הגוף הזה, שלי? של אבי? או אולי של אימי?" עלתה תהייה מוזרה בו." ואולי הוא לא שלהם אלא של גופים אחרים. הגוף הזה איננו אני. הגוף הזה הוא סתם גוף של גופים אחרים שהם עצמם גופים של אחרים עד קץ הדורות, מעין תעתוע של הטבע שמנסה לשמר את הגוף לאינסוף". המחשבות ניתקו אותו מהגוף שלו. "מה אני עושה פה בתוך גוף שהוא לא אני, שיער, עור, בשר, מה זה בכלל?", חשב מחשבה חדשה, "איך לא הרגשתי שזה לא אני עד עכשיו. הגוף הזה." הזרות רק התגברה בתוכו, מאירה באור קר וחודרני אל תוך הרגש. "ומה זה הרגשות האלה? האם הם אמיתיים, או שגם הם לא שלי אלא של איזה גוף רגשי, האם אני באמת חש את הרגשות? האם אני באמת עצוב, שמח, כואב, אוהב, מתרגש? או שיש לרגשות האלה חיים משל עצמם בלעדיי ואני רק צופה בהם מרקדים במחול סבוך ומפותל מולי." כך המשיך לתהות תוך כדי שהוא חש שמשהו נפרם בו מרגע לרגע, משהו שחיבר את הכל עד כה לעיסה אחת דביקה, גסה. ועכשיו נבהל באמת. הזרות קרעה עוד צוהר הלאה לתוך מחשבותיו, תולשת לאחוריה מחשבות תועות מדרכה ודוהרת אל מרכז התודעה. שם, הכתה בו באור מסנוור. "מי חושב את כל זה? האם אתה? ואולי אין אתה שייך אפילו למחשבות האלה. מי מדבר מתוכך שאתה מתנהל ביומיום שלך? מי מחבר אותך לכל הזרויות האלה?". הוא חש איך כל הערפל הזה שחיבר בתפרים גסים את הגוף, לרגש ולמחשבה מתפוגג באור הקר והבהיר. מותיר אחריו קרעים של תפרים וחתכים במקומות שבהם הכל היה מחובר לו יחדיו, משאיר אחריו גופים זרים. גופים שאינם שייכים לו. גופים נפרדים, מנותקים זה מזה. זרות. הכל נראה לו זר, לא רק גופיו שלו. כמו להתעורר בבית מלון במדינה מרוחקת. להריח את הריח של הבוקר הזר. במיטה הזרה, בסדינים הזרים, מול הטלוויזיה שמדברת בשפה הזרה ולדעת שאתה לבד שם. לבד לגמרי. וכולם זרים סביבך. וגם אתה זר לגופך, לרגשות שלך, למחשבות שלך. להביט מהצד ולתהות האם באמת התעוררת שם. האם אתה לא נשארת בבית בעצם ואיכשהו הופעת בטעות שם. רגשות, מחשבות, תחושות פיזיות, הכל הסתחרר סביבו במין מערבולת חיים זרה ולא מוכרת. הביט במערבולת וניסה להרגיש קשר אליה. שייכות. האם יאמץ אותה אליו, יטמע בחיים המסתחררים לפניו, יברא עולם חדש מוכר ולא זר. יאבק בסחף, יכנע לזרם ויעוף ברוח. "ומה אז? האם הזרות באמת תעלם, או אולי תשאר שם לעולם תחת ערפל המציאות המסתחררת?". והתפרים הגסים המשיכו להפרם מסביבו. (פורסם ב-17 בפברואר 2009 בבלוג שלי בתפוז) |