לפני כחודשיים הוא חמק מבין אצבעותיי. ידעתי שזה הזמן שלו ללכת, זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה לי את זה. זה כבר קרה כל כך הרבה פעמים בעבר. הוא כזה שברירי, בכל פעם שמשהו בחיים משתבש - הוא הולך. כמו ילד קטן שלא התבגר. ידעתי שאני לא יכולה לעשות שום דבר שישאיר אותו אצלי. שהוא צריך זמן. לעכל את הדברים כנראה. הוא הרי יודע שאני לא יכולה לחיות בלעדיו לפעמים לא צריך לומר את מה שכל כך ברור, אבל בכל זאת, הוא הלך והשאיר אותי במצב נפשי רעוע ושביר ובמצב פיזי חלש ופגיע. אבל אני ידעתי שכל מה שצריך זה זמן. הזמן מרפא. הזמן מעביר. הזמן עוזר. ככה אומרים. אז חיכיתי. והאמנתי. ואז הוא חזר! התיאבון שלי, אני מתכוונת, הוא חזר! אפשר להזמין מישהו פה ללאפה? |