הוא היה אהבתי הגדולה ביותר בעולם, יותר מהוריי שהולידוני.

אני זוכרת את שנות ילדותי המוקדמות. גרנו אז בחולון, דירת שלושה חדרים צנועה.

בחדר אחד הוריי, בחדר השני אני וסבא.

כשהיו מזדחלות מפלצות הלילה למיטתי, היה מחבק ומרגיע. כשהתעוררתי לשירותים ופחדתי מהחושך, היה אוחז את ידי הקטנה בכפו, מדליק לי אור וממתין שאסיים.

סבא שלי עבד במפעל "אמקור" כשומר בכניסה. תפקידו היה לקחת פרטים מזהים מהנכנסים ולתת להם תג מפלסטיק.

אהבתי לבוא עם סבא למפעל, הוא היה לוקח אותי לחדר האוכל הגדול היישר לעגלת הקינוחים, זה היה גן עדן של קומפוט וג'לי בכל מיני צבעים ושל מוס שוקולד פרווה.

היינו נוסעים על הווספה שלו עם הסירה, אני בסירה והוא בווספה, מקרטעים בעליות לירושלים ועוצרים לעשות קומזיץ בקסטל, עם עגבניה, מלפפון, גבינה ולחם.

היו לו, לסבא, קופסאות מאובקות ומלאות קסטות שחורות, עם מדבקות שעליהן כתב עם טוש וטייפ דאבל קאסט שחור בו היה מנגן ניגונים פרסיים כל היום.

לימים, כשחייתי בארה"ב, שנים אחרי לכתו נכנסתי למכולת של "הפרסי" בדרך רוזוול באטלנטה ג'ורג'יה ומיד הרחתי את סבא שלי שם.

בין הרי תבלינים מכל מיני צבעים, לבין פיצוחים, לימונים חמצמצים וממתקים מסורתיים, התנגנו להן אותן קסטות של סבא ואני התחלתי לבכות.

אני זוכרת איך עמדתי באמצע החנות, ממאנת לעזוב דקות ארוכות, רציתי רק עוד שניה עם סבא שלי שהיה שם איתי פיזית, אני נשבעת.

סבא היה גבר של נשים. גרוש הולל שהס מלהזכיר בסביבתו את המושג "חתונה".

כל מי שניסתה מזלה, גורשה מחייו.

הוא היה מוכן לתת הכל, לחיות ביחד אבל לעולם לא להתחתן.

(אפשר להבין אותו, אבל זה כבר סיפור אחר)

כל שנה-שנתיים היה מציג בפני את  את בת זוגו העדכנית, תמיד נאה וצעירה הרבה יותר ממנו.

היה לו טעם טוב, לסבא שלי.

הוא היה בריא וחזק, מעולם לא חולה או עייף.

היה לו שקט פנימי, לא איש דברן, איש מעשה.

לא הייתי יכולה לתפוס אותו ברגע של עצבות, מעולם לא שמעתי אותו מתלונן, הייתה בו קבלה אינסופית ונדירה של כל מה שמתרחש בעולמנו. עד היום אני מחפשת את המודל הגברי השקט, הצנוע, החזק. כי לי אין תסביך אבא,

יש לי תסביך סבא.

ביום שנודע לנו שהמחלה התגלתה בגופו ופשטה בעצמותיו, שהוא ידע ולא סיפר כבר הרבה זמן

ושאין מה לעשות, נשברתי, התפרקתי.

המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה שהוא לא יהיה איתי בחופה, איך אצעד לחופה בלעדיו?

כשהכל הסתיים, ביקשתי להיות איתו לבד.

בחדר לבן בהוספיס בתל השומר, הסרתי את הסדין מעליו ולא פחדתי.

הרבה זמן ישבתי שם, קוראת פרקי תהילים ובוכה, ממאנת להפרד.

אחותי הוציאה אותי משם והלכנו לדשא לעשן ג'ויינט פרידה.

את השבעה אני לא ממש זוכרת, כולן אותו הדבר אבל יש קטע אחד שאני לא שוכחת:

באחד מן הימים הגיעה בחורה צעירה, מאוד נאה ממוצא רוסי.

לא הבנו מי זאת ולא היה נוח לשאול.

אחרי פרק זמן של תהיות היא ניגשה לאימי וסיפרה לה שסבא שלי, שבשנותיו האחרונות עבד כשומר בספריית בית אריאלה בת"א

עזר לה לסיים את לימודיה ולחיות בכבוד.

היא סיפרה שהיא הגיעה כסטודנטית , עולה חדשה עם ילדה קטנה שצריך להאכיל וללא אב שיפרנס.

את המעט שהיה לה נתנה לילדתה והשקיעה בלימודי המשפטים.

בכל יום הייתה מגיעה לספריה ללמוד, רעבה וצמאה כי לה לא נותר כסף בכדי לאכול.

היא אומרת שמעולם לא סיפרה לו אך שהוא בחושיו המחודדים קלט את מצבה ובשקט, ללא מילים מיותרות, חיכה לה עם ארוחה חמה ופירות,

לפעמים גם הייתה מוצאת בתיקה כמה שטרות כסף שלא היו שלה.

היו הרבה סיפורים כאלה בשבעה, גילינו דברים שלא סיפר אבל אני תמיד ידעתי שסבא שלי היה צדיק.

היום שבע שנים אחרי, עליתי לקברו.

שנים שלא חייתי כאן ולא הייתה לי ההזדמנות.

אף על פי שהוא חי בליבי בכל יום מאז הלך, הרגשתי שחיכה שאשוב.

איש צדיק היה, אציל נפש.

אוהב האדם והחיים.

אהבתי הגדולה ביותר.