" את?... את כמו הסטיגמטות בכפות הידיים של ישו!", אמר ויצא את החדר בטריקת דלת. לא היה לה מושג למה הוא התכוון בדיוק, אבל היא הבינה שזה משהו כואב. כואב נורא.

כבר שלוש שנים שהם ביחד. אימא שלה כבר לחצה, החברות כבר הציגו לראווה את יהלומי הדם שקיבלו לכבוד אירוסיהן, ורק היא הייתה תמיד עונה לכל מי ששאל- "לא, אנחנו עוד לא נשואים. אנחנו עוד צעירים..." אבל היא לא הייתה לחטט עמוק מדי ברגשותיה בכדי להבין שזה היה סתם תירוץ עלוב- היא פחדה. לא היה מושג קלוש ממה באמת היא פוחדת, אבל הפחד אחז בה ולא הרפה.

"חרדה", כה מסר לה אתר האינטרנט בו עיינה בשקדנות, "הינה צורך אבולוציוני, השומר עלינו מפני סכנה". האם אהבה ומחויבות היו מסוכנות עד כדי כך בעבורה? היא סירבה להאמין שזה נכון. היא, שגדלה בבית המושלם עם זוג ההורים המושלמים, שתמיד הפגינו הרמוניה וכבוד הדדי, לא הייתה אמורה לפחד משום דבר, נהפוכו. משחר ילדותה, היה לה ברור כשמש שהיא תמצא עצמה בגיל 28 עם גבר חלומותיה, אביר תכול עיניים כמותה, חסון ורחב כתפיים, קצין קרבי עשוי ללא חת ואיש עסקים מצליח, שאינו בוחל באמצעים כדי להפוך למאושרת שבנשים. כן, גם בין הסדינים. עינייה היו הולכות ומצטעפות שעה שהייתה מדמיינת גבר זה, כאילו ערגה לריח גופו, שהכירה זה מכבר.  אך אז היא הייתה פוקחת את עיניה ומבינה שזוהי מלכודת הפתאים שהונחה תחת רגליה, ובה נלכדה שוב.

הגבר שלה היה כל מה שהיא לא חלמה עליו, האנטי גיבור המוחלט. גבוה ושדוף, עורו חיוור ועיניו החומות התכווצו תכופות לנוכח השמש המזרח תיכונית הקופחת. לא היה הוא איש עמל, אלא איש המילה הכתובה, כזה שמימיו לא לחם בקרב או עיבד את רגביו של שדה הכותנה, אך נהג לכתוב שירים מקסימים. הוא לא היה עשיר או מוצלח, חלילה וחס, הוא היה ילד מזדקן שנאזק בניסיונות השלמת התואר הראשון שלו גם אחרי חמש שנים, עבד בעבודות מזדמנות והסתמך על עזרה מהוריו המקשישים. לא היה הוא אותו תורן ספינה איתן או עמוד האש שלפני המחנה, לא ממנו תבוא הישועה, תנחם ותרגיע אותה בעולם המבולבל הזה- "הוא לא גבר", מיהרה להודות בפני עצמה.

לעיתים גם הטיחה זאת בפניו. גם כשרצתה לומר שהיא אוהבת ואין בלתו, הייתה נמנעת ומטיחה בו את עלבונה הכמוס מן המציאות שקיפחה אותה. הילדה הגדולה והאמיצה, שהקיפה את העולם לבדה, פחדה מעצמה ומן הפגיעות שהביאה עימה האהבה המרירה הזאת, והוא, הוא היה מקשיב, נאנח ומגלגל את עיניו מעלה- כמו מבקש רחמי שמיים- ואז מכיל ומחבק. לא נעלב ולא נפגע, רק מבין כמה כפויית טובה היא האהבה שלה כלפיו. כך זה נמשך ונמתח, כמו הריון מדומה של כעס, תסכול ואכזבה, שנמשך שלוש שנים והתפרץ באותו הרגע.

הם כבר חיו יחדיו. בחרו את הדירה הקטנה בתל-אביב, סיידו את הקירות וצבעו אותם, קנו רהיטים והובילו את המקרר והטלוויזיה אל הסלון, ועכשיו פתאום, "חורבן הבית". הדמעות חנקו כבר את גרונה, כאב הבטן שהחל לתקוף אותה במעין דקירות זערוריות בצד השמאלי של כרסה, הפך עכשיו לכלל-בטני והכה בה בעוז. היא לא יכלה לשאת עוד את האובדן והשכול שהיכו בה בפתאומיות וכמו גדעו את נתיב חייה הבטוחים והברורים. היא פרצה בבכי. היה זה בכי כה מוזר, כה חרישי, כה עצור, כמעט משלים עם המציאות לפני שבכלל הספיק לעכלה.

היא ניגשה למטבח ובעודה מתייפחת, עיניה נפוחות ומודלקות וחוטמה זב, היא הכינה לעצמה כוס חליטת קמומיל חמה. בחדר האורחים עוד חיכו זוג נעלי הבית שלו ועל שולחן הקפה עוד נותר הספר הפתוח שהחל לקרוא לפני כמה ימים. הייתה זו שעת בין ערביים ביום חול, וקולות הילדים והוריהם, החוזרים אחרי יום העבודה הארוך אל השכונה הבורגנית שלהם, כמו ניסרה את נשמתה לשניים, ממש כמו בקסם המפורסם ההוא. היא חשה בדידות איומה ונוראה. תחושה זו של בדידות התפשטה אל כל חלקי גופה, הגבירה את כאבי הבטן ודחקה את הדמעות בעיניים עוד יותר.

הכאב ממש החל להתדפק על כתלי גולגולתה, כמו ביקש לצאת למען יוכל לנשום את אוויר העולם החופשי, כמי שביקש פורקן לאחר שהייה ממושכת בצינוק. למרות שדגלה בכנות חסרת פשרות, היא לא סיפרה לו עד כמה כואב לה באמת והיא אף לא ידעה עד כמה כואב לו. היא לא שאלה ולא ניסתה להבין מעולם. כעת היא כבר לא ידעה נפשה מצער.

היא מזגה את המים הרותחים מן הקומקום החשמלי אל תוך כוס הזכוכית העבה, אחת מתוך סדרת הכוסות שהם רכשו באותה חנות ענק שבדית. היא נטלה את הכוס ועברה אל שולחן הכתיבה. היא רצתה להבין בדיוק למה הוא התכוון כשאמר לה את אותו המשפט הבודד והסתום שאמר. היא הקישה ביד אחת "G-o-o-g-l-e" וביד השנייה המשיכה למחות את דמעותיה, כשהיא תוחבת את נייר הניגוב עמוק-עמוק במעלה נחירי אפה ומלקטת ממנו שאריות של כאב.

החתול שלהם, אותו אספו מחצר ביתם, זיהה כמו תמיד את שעת הכושר והתיישב על ברכיה כמי שאומר לה-" עכשיו תורי". היא הקלידה את המילה "י-ש-ו" והחלה לגמוע בשקיקה את העובדות שהוצגו לפניה, שחור על הצג הלבן. היא הבינה למה התכוון.

היא הבינה שהוא חש שאהבתו אליה היא כמו אותם מסמרי ברזל שננעצו בבשרו של מלך היהודים המושפל, שעה שדימם וגווע למוות. לא הייתה זו מיתה מהירה ורחמנית, אלא קשה, אכזרית ומזעזעת. כך, היא הבינה, מתה גם אהבתו אליה.

היא בכתה. היא חשה נבוכה ומטופשת על כך שלא הבינה על מה דיבר מלכתחילה. תמיד היא חשה בורה לעומת הידע הרב ששפע ממנו. הוא תמיד ניסה לנחמה בכך שגם היא לא פחותה ממנו והוא רואה בה שוות כוחות לו בכל עניין ועניין, אך עמוק בפנים, היא חשה נחותה לא רק ממנו, אלא מכולם. היא קמה ללכת משולחן הכתיבה ורצתה לקרוס אל הספה, שם תוכל לשקוע ברחמים עצמיים ובמחשבות קשות ומעייפות, עד אשר תצליח להירדם בלילה הארור הזה, ולישון שינה נטולת חלומות בלהה. כשסגרה את דפדפן האינטרנט, גילתה בתחתית שולחן העבודה הווירטואלי, קובץ שענה לשם "שיחות". היא השתוממה שכן היה זה קובץ אותו לא ראתה מעולם לפני כן. היא הניחה את כף ידה הקטנה על העכבר ובשתי לחיצות מהירות, היא חשפה לנגד עיניה, את תוכנו המסתורי ונדהמה לגלות כי לא היו אלה סתם שיחות, אלא היה זה תיעוד מדוקדק ומסודר של מאות שיחות זימה שהוא ביצע עם נשים אחרות ברחבי הרשת המתפקרת.

"ידעתי"- היא אמרה לעצמה וקפצה את אגרופיה בכעס-" ידעתי שהוא בגד בי כל הזמן!". בעבר, הוויכוחים ביניהם על מה היא בגידה היו רבים והיה ברור כי הם אינם רואים את הנושא עין בעין. מבחינתו, רק רגש אמיתי הממומש באקט פיזי, היה עשוי להיתפס כבגידה. מבחינתה חסרת הביטחון, גם מבט עיניים היה מספיק בשביל לעורר את חמתה. היא המשיכה לקרוא והזדעזעה- שעות על גבי שעות של שיחות שכללו מעשים מגונים כאלה ואחרים, נשים עירומות ואיברי מין זקורים. היא חשה עצמה נבוכה לנוכח אלה, ומצפונה החל לשחק עימה: עתה כעסה לא רק עליו, אלא גם על עצמה. כל אותן השנים בהן התעמרה בו והטיחה בו האשמות כזב בשעה שהוא רק חיבק ונישק, כל אותו הזמן בו ליגלגה עליו ועל משפחתו, על מראו החיצוני ועל אפסיותו, כל אותן הפעמים בהן גיכחה כשאמר לה וניסה לסחוט ממנה רגש כלשהו-"מישהי התחילה איתי היום בעבודה". עתה היא הדמעות יבשו והקולות בראשה הוכפלו והתעצמו, כמו חדר זבוב תועה אל תוך עור התוף שלה וטרף את נפשה.

היא ביקשה לחדול מכך והחלה לייצב נשימתה ולהירגע. היא כבר החלה להשלים עם גורלה, לקבל את עובדות החיים הקשות כמו אישה בוגרת, כפי שתמיד אמה ניסתה להדגים לה, וניסתה למצוא היגיון בעתיד הלא ברור הזה, אותו היא כבר תיכננה מראש ותפשה כמובן מאליו. היא הבינה שזו הייתה הנקמה שלו בה, וידעה שכל זה לא היה קורה לולא הייתה נוהגת בו כפי שנהגה לאורך שלוש השנים שאהבו יחדיו. היא בכתה בכי חרישי, כזה מין בכי מנומס שהולם ליידי עדינה ומטופחת, ולא דרדר ארץ-ישראלי מצוי- שזופת עור ותכולת עיניים, עוקצנית ונטולת רסן- שהיא הייתה. היא הרימה עצמה וניגשה את שידת המגירות הלבנה שעמדה בפינת החדר ולאחר חיטוט קל בין ערימות התחתונים, היא חשפה את האוצר המוצפן שהחזיקה לימים קשים במיוחד- חפיסת סיגריות ישנה. שלוש שנים שהיא לא עישנה והיא הייתה גאה בזה במיוחד. כעת, שום דבר כבר לא יכול היה למנוע ממנה לשאוף את הרעל העמוק הזה ולמלא כל פינה נסתרת של ריאותיה המשתקמות, בעשן טבק סמיך.

כשהסיגריה בין שפתותיה הסדוקות מבכי, והמצית בידה, היא הרימה אותה בחרדת קודש, בחיל ורעדה וקירבה אותה לעבר פיה הפעור למחצה. או אז לפתע נפתחה דלת הכניסה בסערה ובפתח הוא עמד, בגב זקוף יותר מאי-פעם ובעיניים בוערות מכעס ומתשוקה. "מה...מה אתה עושה פה? אלוהים, למה חזרת?!" היא החלה למלמל לעברו ואט-אט הגבירה את קולה לכדי זעקות שבר קורעות לב, אך הוא שתק. "מה אתה שותק?! אני שונאת אותך!!! תלך!". היא רצתה את ההיפך המוחלט. היא רצתה את החום והקירבה, את הפיוס וההשלמה, אך כיאה לדרדר, הקוצים שלה הקדימו אותה והרימו מסכת מגננה לתפארת כל אותן הנשים הרבות שליבן רוסק על ידי בן זוגן המתפרפר והילדותי. היא הייתה בטוחה שכמו תמיד, כמו אלה שבאו לפניו, גם הוא יבהל ויפנה אחורה, יסתובב ויברח. אך לא כך היה הדבר. כמו מגנט הנמשך באופן מיסטי אל הקוטב ובלסת קפוצה, הוא ניגש אליה, כרע על ברכיו למול אותה ילדה מפוחדת ומבוהלת, ונשק לה נשיקה ארוכה-ארוכה וכואבת. זו הייתה נשיקה כל כך כואבת, עד שהשפתיים שלה נצרבו מחום שפתותיו ושינייה נקשו בשיניו בחוזקה, כשהן פוצעות את החניכיים שלה. "בת זונה" הוא סינן לעברה מקצה פיו, שעה שלשונה לפתה את שלו במעין מחול מודרני תמוה. "חתיכת הומו מזדיין" היא השיבה לו ושמרה על מאזן האימה החושני ביותר שראה העולם מימיו. הם לא רק התנשקו בלהט, הם פרקו את ראשי הנפץ הגרעיניים שלהם- שנים של דעיכה, תסכול והשפלה התחלפו בין רגע בקללות איומות ונוראות, לפיתות ידיים ונעיצת ציפורניים בבשר החי, וככל שאלה התגברו כך התלהטה התשוקה ביניהם.

הוא חדר אליה, מבלי להניד עפעף, מבלי שטרח להפשיטה ולעסותה טרם לכן, כפי שבדרך כלל דרשה, "כדי שתיכנס לאווירה". היה בו משהו חייתי שמעולם לא הרגישה לפני כן ממנו. הוא חדר אליה כל כך עמוק ובעוצמה רבה כל כך, כאילו אהבתם הייתה אותו מסמר ברזל חלוד, שפטיש התשוקה העזה מכה בו-פוצע במהירות את עור כף ידה הענוגה וממסמר אותה אל אותו הצלב, מטשטש את חושיה והופך כאב לעונג, חרדה עמוקה באובדן שליטה מוחלט וקהות חושים, עד אשר נשתכחו ממנה רגשות האיבה, והיא עמדה עירומה ועריה באמצע שדה הקוצים הארץ ישראלי המצהיב, מתפזרת לאלפי חתיכות ברוח הקדים החמה, מתפוצצת לכדי סופרנובה אחת גדולה, שסופה הידוע מראש הוא, לכלות עצמה, אחת ולתמיד,