כשהבוקר מפציע, אני ושתי הגורות הרכות שלי יוצאות לדרך. המסע הוא חלק משיגרת יומנו. אנו פונות לכיוון מפגש הגורים, הנמצא לא רחוק מביתנו, ושלוש דרכים ראשיות חוצות את דרכנו אליו.

כאשר אנו מגיעות אל הראשונה, אני חשה חרדה מתגברת. "עימדו מאחורי!" אני פונה אל הגורות, "עצרו במקומכן ותנו לי לבדוק את השטח!" שיח גדול מסתיר את הדרך, ואני מוציאה את ראשי קדימה, מציצה במהירות לצדדים ואם שום סכנה לא נשקפת אני מזרזת אותן לחצות "מהר, עברו לצד שני,קדימה!".

בהגיענו לדרך השניה, אנו רואות כמה מהפילים שוכבים לאורכה. הפילים יכולים להתעורר בכל רגע ולנוע קדימה או אחורה, דורסים בקלות גורים ואפילו בוגרים מסוגי. אני מודאת שהם ישנים היטב, עוברת בזהירות בין שניים מהם, וממשיכה מתוך זהירות מופלגת לחצות את הדרך ושתי הגורות לצידי.

הדרך השלישית הומה תנועת פילים. הענקיים הללו חולפים במהירות, מנשיבים חול ואבק על פנינו. יש לחכות לרגע חסד, שבו תעצר תנועתם האינסופית ויתאפשר מעבר זריז. בצד שני, הדרך חסומה על ידי פילים ישנים, פילים מתעוררים ופילים שבוחרים להם מקום להשכב בו. אנחנו משתדלות לא לגעת בשריון המלוכלך שלהם,נושמות את אדי הגזים הנפלטים מגופם. אנחנו נאלצות להקיף את חלקם

תוך סיכון חיינו בירידה מדרך הישר למסלול התנועה, בו פילים מגיחים מאחורינו זה אחר זה.

הפילים חוסמים את המעברים,מסתירים את שדה הראיה שלנו,מרעישים ומסריחים. חלקם יצורי ענק שיכולים להכיל עשרים כמונו. הקטנים שבהם מכילים שניים כמונו בקלות.

כאמא לגורות אני דרוכה במהלך המסע היומי הזה עד קצות עצבי. סביב מקום מפגש הגורים, המוני פילים נעים קדימה ואחורה אקראית. עד שאני נפרדת מהגורות אני בעירנות שיא. הגענו ליעדנו בשלום, הסכנות יארבו לנו מחדש בדרך חזרה.

צעידת בוקר עם הילדות בדרך לגן. מרוב שאני מרגישה כמו אמא של במבי,אני תמיד אסירת תודה על כך שלא ירו בי ציידים... וברצינות- החוויה של צעידה עם שתי הולכות רגל בגובה מטר, והנסיון לשמור עליהן מפגיעת מכונית, היא לטעמי חוויה בלתי נסבלת, המשאירה אותי לחלום על עולם ירוק ולתהות, איך הגענו למצב, בו אנו מקדישים את המרחבים הכי טובים שלנו לעשרות אלפי כלי רכב מזהמים ומסוכנים.