לעשות את הדבר הנכון, כך התברר לי בשבועות האחרונים, יכול להיות לעיתים הדבר הכי קשה בעולם.

יש את הנכון, ולעומתו  יש את הנוח.

והנוח זה הרגיל, האינסטינקט, זה אותו הדבר שאתה רגיל לעשות כבר 30+ שנה.

כל כך קשה לשנות ולשבור הרגלים. במיוחד כשאתה כבר בן יותר מ30.

והכי קל לטאטא, אבל עם הנסיון של 30+ אתה כבר יודע שזה יבוא לך בהפוכה.

אז איך שאתה לא מסתכל על זה- אכלת אותה.

בחרתי בדרך הקשה.

לשנות. וזה קשה נורא, אבל גיליתי שזה גם גורם ליישור גב מיידי.

כאילו, בעוד האגו שלך נרמס ועושה רעשים של מקק מחוץ, האני הפנימי, סוג של מוחא לך כפיים.

עדיין, האגו יותר חזק...

בפעם הראשונה בחיי התמודדתי מול כישלון צורב (עבורי)  מבלי לברוח או להאשים אף אחד. הגדלתי לעשות וניכסתי לעצמי את הכישלון כולו, על כתפי הצנומות...

חיכיתי לראות אם אשבר, אבל בינתיים-לא.

וההפתעה הגדולה הייתה כשגיליתי שזה מדבק. פתאום, הכל נראה קטן יותר, כי עם הגדול באמת כבר התמודדת.

אז... עכשיו , אחרי שהפגנתי אומץ ושרירים, אני מחכה לראות, אם באמת הפעם - עשיתי את הדבר הנכון.

אה... כן, ולא דובר פה על אהבה. זאת הייתה הפינה השנייה, אחרי הראשונה- הגדולה, גדולה.