הבדידות ממוסגרת במרובע החלון המוקרן על הקיר הסורגים משרטטים קווי צל ישרים ומפותלים דוגמת הריתמוס קבועה על מסך האור עליה עובר צל עטלפים בעפעוף כהרף ועיני לא נעצמות. בדידותי הרשמית, הממוסדת, החתומה על ניירות, מתכתבת, עם דמותי השוכבת בחושך בעיניים פקוחות. |
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תגובה נהדרת של אנרגיה חדשה.
ואני אומרת די לפנטזיות
להתחיל להתיישר עם המציאות
אני חווה מעגל סגור דרך השיר היפיפה שלך...
לכידות...
אבל יש תקווה: התכתבות היא תקשורת, ויכולת לפרוץ החוצה(:
ווווא
מדהים מדהים ורדית.
נהנתי עד מאוד,וקשה להודות ראיתי את בדידותי
שצורחחחחחחחחחחחחת
איזה יופי להגיד:
אני עושה חשבון נפש.
כשבדידותי הרישמית
מפריעה לבדידותי הטבעית
לעכל את מהותי הלילית,
היומית ובכלל,
אני פשוט סוגר בפניה
את מגירות הנפש. אין לה מקום
בחדר המנהלים של הלילה.
היא שייכת ליום, לפרנסה, לחברים,
וקצת קשה להסביר לה שלא
כדאי להכניס את הראש למיטה
של חשבון נפש.
ורדית, יפה לי הדיאלוג הפנימי.
מאוד אהבתי :)
ליאורה
כל עוד זה בכתב, זה בסדר.
ברגע שזה יהפוך לקולני, השכנים עלולים להפר את הרגע.
זה יפה.
אין לי מושג איך אבל ידעתי שהיום יופיע שירך החדש.
אולי בגלל שדמותך המסתכלת קלטה את הפוסט האחרון שלי המדבר על בדידות במרחבים.
את יודעת שיש *** שמשגיחים עלים יום ולילה...נו, את יודעת.
נ *-)
עטלפים דווקא מסתדרים מצויין לבד בחושך.
כלומר - צריך לפתח את חוש השמיעה
אולי מישהו מדבר אליך ואת לא שומעת?
כשאת איתך את אולי לבד, אך לא בדד.
בטח כשאת בוראת יקומים בעלי גיאומטריה ייחודית.
בם קוים ישרים בו זמנית מתפתלים.
יקירתי,
May you never walk alone
שלך,
אנה