לאיש הבודד הזה לא היו חברים ולא מכרים ואפילו לא קרוב או מודע אחד להחליף איתו מילה. ממש איש בודד הוא היה. כל כך בודד, עד שכל פעם שהתבונן במראה אפילו בבואתו הייתה מסתתרת מפניו בקרן זווית, וכשיצא לרחוב היה צלו חומק ממנו אל מאחורי הצללים וממאן בעיקשות להצטרף אליו, שלא להזכיר את האנשים שלא ספרו אותו והנשים שבכלל הדירו עצמן מקרבתו.
בלית בררה נאלץ האיש הבודד ללכת בלי בבואתו ובלי צלו ולדבר כל הזמן עם עצמו, ולו רק כדי שלא ישכח לדבר "אני הולך ברחוב מכל עבר נשים נשים נשים. הן לא מכירות אותי, לא מודעות לקיומי, הן חולפות על פני כאילו אני לא קיים" היה מדווח לעצמו תוך כדי הליכה. "הנה מתקרבת אלי.. ממש לא.. יפה.. לא..קצת מבוגרת אבל אולי היא.. אולי היא.. הלכה.. חלפה על פני כאילו הייתי אויר.."
כשאימו האלמנה הייתה עדיין בין החיים היא פרנסה אותו מקצבת הזקנה שלה ודאגה לכל מחסורו, אבל מאותו יום שנפטרה מין העולם, הוא נותר בגפו בדירה, שני חדרים פלוס מרפסת קומה חמישית, בלי מעלית, בדרום העיר, כשכל הכנסתו היא מקצבה חודשית זעומה שהמדינה הקציבה לו, לאחר שהובחן בצעירותו כלוקה באי כשירות נפשית ובתשישות מנטאלית כרונית, שהספיקה לו אך בקושי למחייתו, ועל כן נאלץ היה לצמצם בהוצאותיו עד כדי מינימום הכרחי, ולגזור על עצמו מעצר בית מבוקר עד ליל, ובילה את מרבית עיתותיו, בגידול פרחי גרניום ועשבי תיבול במרפסת, בצפייה עקרה בטלוויזיה שבסלון, ובהאזנה לשירי שמלץ ספוגי נוסטלגיה, ורק לפעמים, לפנות ערב, היה יוצא ככה מהבית לאוורור וחילוץ עצמות ומטייל לו טיול קצר ברחובות הסמוכים ומיד חוזר על עקבותיו ומכין לעצמו ארוחת ערב קלה, ומתיישב עם כוס תה ליד הטלוויזיה, ולאחר חצות היה יוצא למרפסת, שואף את ריח פרחי הגרניום ועשבי התיבול ששתל באדניות שלאורך המעקה, ואז היה חוזר ונכנס פנימה, ובמקלחת היה מענג את עצמו פעם או פעמים ואז לובש פיג'מה מעוטרת בארנבונים קטנים שאימו קנתה לו לפני שנים, עולה על יצועו, מדליק את הטייפ שעל השידה, ומאזין לשירי "צפיחית בדבש" ובוהה בתקרה ומזיל דמעה על חייו שחולפים ככה סתם בלי תכלית ובלי מטרה, ועל האהבות שלא היו לו, ועל הנשים שהחמיץ ועל הנשים המדומות שהכיר והוזה בעושר שייפול בחלקו בקרוב, ומדמיין זכייה עתידית בלוטו עד שהיה נרדם.
פעם, מתוך חלום, הוא שמע שיר אהבה שמישהי שרה לו בקול ענוג ומלטף, מיד התעורר, הסיר מעליו באחת את השמיכות ומיהר לחלון, הסיט את הוילון, ריווח את שלביו של התריס והציץ החוצה. מיד נגלה לפניו אותו יער מוכר לזרא, של גגות נטועים עצי אנטנות ומתחתם חלונות נטפי הבטחות כגדולי פרא, שהכיר כמעט בעל פה, וממש ממולו בתוך ריבוע מוצל הבחין באישה אחת ממושקפת, לבושה כתונת לילה שכתפייה אחת שלה צנחה לה לזרועה ברישול כשהיא חושפת שד נפול וורדרד עד לפטמה. היא לא הייתה צעירה, אבל נאה ומצודדת, וישבה ליד החלון כשהיא סורקת שערות בלונד קארה ופיזמה לעצמה איזה פזמון שהוא לא שמע את מילותיו במדויק, מפאת המרחק, אבל זיהה תכף בוודאות גמורה שהיה זה אותו שיר אהבה שהיא שרה לו בחלום, ומאותו רגע ניצתה בו אש האהבה וחומו התחיל לטפס ולעלות במעלה המדחום "האישה הזו היא תקוותי האחרונה" מלמל לעצמו וניסה לצעוק לה מחדרו "הלו" כדי ללכוד את תשומת ליבה, אבל היא, להכעיס, בדיוק קמה ממקומה, הגיפה את התריסים, ונעלמה לה בתוך הבית פנימה. שעה ארוכה עמד בוער מתשוקה וציפה לה שתחזור. לבסוף התייאש והלך למטבח. "יקירתי אני מכין לעצמי ארוחת בוקר. סנדוויץ' עם חביתה" דיווח לה כאילו היא עומדת על ידו, ולאחר שסיים לאכול מלמל "יקירתי אני הולך לחדרי לישון"
ומאותו בוקר חדל להשקות ולטפל בפרחי הגרניום ועשבי התיבול ולצפות בטלוויזיה ולצאת לטייל ובילה את כל עיתותיו דרוך ומוכן ליד החלון בציפייה מתוחה למושא אהבתו. אלא שלדאבון מרבית הזמן היה החלון מוגף ונעול, ורק לעיתים רחוקות, השכם בבוקר, הייתה מישהי מרווחת את התריסים, מניחה על אדניו את המצעים הכרים והכסתות לאוורור, ומיד נעלמת.
ובלילות היה האיש הבודד חולם שהיא דופקת על דלתו, וכשהיה קם ממיטתו ופותח לה את הדלת היא הייתה מיד חומקת פנימה ונופלת לתוך זרועותיו "הו יקירתי יקירתי" הוא היה לוחש לה "אין לי חיים בלעדיך את האחת והיחידה" והיא הייתה כורכת את זרועותיה מסביב לעורפו ומחפשת את שפתיו ומתייפחת מאושר "נשק אותי אהובי נשק אותי. לו רק ידעת כמה ציפיתי לרגע המאושר הזה" ואז הוא היה מרים אותה בזרועותיו ונושא אותה לחדר השינה ומשליך אותה על מיטתו ומיד גוער מעליה, והיא הייתה מצמידה אותו לגופה ומתפתלת מתחתיו כמו דג קרפיון מחוץ למים וגונחת "קח אותי קח אותי כן. כן. כן. קח אותי. כן כן " ואז היה מתעורר ומגלה שהוא שרוי לבדו וזקפתו מלחכת את הסדין הלח מתחתיו, ולא יכול היה להירגע.
יום אחד התחלפו העונות ובמקום החורף והקור בא האביב, ואחריו חום הקיץ הלהיט את הקירות, והוא כבר היה חולה מותש וקודח מהחום שעשה בו שמות, אבל אז גילה שבלילות השלבים בתריסי חלונה סוף סוף היו רווחים, ובתוך הריבוע המסורג, הוא יכול היה להבחין בצלליות שהיו מתנועעות באור צהבהב דלוח של מנורת ששים ואט, שעוררו בו ריגשה ותקוות מחודשות, אבל אז כשהתיישב, כמדי יום, ליד החלון להשקיף מבעד למשקפת סיירים, שקנה בחסכונותיו המועטים, במיוחד לעניין הזה, גילה לאוותו, בכאב חד שפילח לו בחזה, בצד שמאל, היכן שפעם לו ליבו, איך אהבתו מארחת בביתה ערב ערב גבר אחר, והמחושים שוב לפתו אותו בגרונו, והוא התקשה בבליעה ונתקף בבחילות והקאות, וחומו הלך וטיפס עוד ועוד כמו הילריי לפסגת האוורסט, ולבו התחיל לפרפר בעצבנות, והזעה ניגרה לו כל הזמן מבית השחי, והיה לו חם וקר וצמרמורות אחזו בגופו וטלטלו אותו קדימה ואחורה כמאמין שיעי, וקרסולי רגליו התנפחו והתמלאו בבצקות, עד שהתקשה בהליכה, וכל הזמן היו צלצולי רנייגנטון הזויים רועשים באוזניו ולא נתנו לו מנוח, והוא לא יכול היה להירדם והתהפך על יצועו מצד לצד כמו בשר שנצלה על האש וכמעט שאיבד את כל הנוזלים בגופו הדווי מרוב הקאות ופליטות יד
ואז בוקר אחד הוא הגיע לכלל החלטה. פתח בחדרו את דלת הארון, ונעמד מול המראה, שהייתה קבועה בפנים, על הדלת, בהתחלה לא ראה דבר, אבל אט אט הצטיירה לו בבואתו בעומק הכספית המוכספת, תפוחה, מרושלת, חסרה פוקוס, לא ממוקדת, אבל בכל זאת, למרות שהוא התכחש לעובדות, לפי שער השיבה הדליל, הגב הכפוף, הכרס המשתפלת, השקיות מתחת לעיניים והמבט הכבוי, לא היה לו מקום לספק "אני מבקש ממך להתחבר אלי שוב! אני לא יכול בלעדיך!" דרש בתקיפות "למה? מה קרה לאן אנחנו הולכים? שוב פעם אישה"? התעניין מר בבואה שבמראה "הפעם זה רציני" אמר האיש הבודד כשהוא מצמיד את פניו לבבואתו שמראה "אני מאוהב". "לא רציני" השיב מר בבואה שבמראה "אתה מטריח אותי לחינם" "לחינם?" צרח "לחינם? אתה חייב לי!" וטלטל את דלת הארון בכל כוחו "אתה יכול לנדנד לי כמה שאתה רוצה ולא אשנה את דעתי" השתעל מר בבואה שבמראה בגנדרנות "דעתך? ממתי יש לך דעה" גיחך "די נמאס לי" התעקש מר בבואה שבמראה "אתה כבר עברת את הארבעים ואתה פתטי". "זה לא נושא לויכוח מחר אתה מצטרף אלי" זעק האיש הבודד בחמת זעם וטרק עליו את הדלת. צלו היה קצת יותר חמקמק וערמומי. פעמים התארך או התקצר ופעמים היה מתפצל או נעלם לגמרי במסדרון האפלולי כשרק אור קלוש של נורה מאובקת נואשות, האיר מעליו, עלה בידו לתפוס אותו ולנהל עימו שיחה ערה שיצאה מהלב "מה אתה שמיסו" התחנן "אתה לא יכול להתנתק ממני! אנשים בודדים זקוקים לצל נאמן וארוך שמסוגל לטפס על הקירות" "למה אתה מתלונן" התגונן מר צלו "כשהשמש מעלי בזנית הצהרים, אני בכלל לא קיים אבל בערב תפור אותי לנעליך והולך אותי אחריך לאן שאתה רוצה. אני בכלל לא מתעקש להתנתק ממך כפי שאתה חושד בי" "או קי" אמר "אז מחר בערב אנחנו יוצאים" "לאן" התעניין מר צלו "זה לא עניינך" גער האיש הבודד בצלו "אבל אם אתה דווקא מתעקש לדעת אז יש לי אישה" "המממ אישה. שוב אישה" המהם הצל "אישה..כל הכבוד לך.. אישה זה עניין אחר ועניין ראוי".
וככה למחרת לפנות ערב באור הדלוח והעגמומי שהגירה המנורה שמעל לדלת הכניסה, גהר לרצפה וכרך את בבואתו לפניו ואת צלו מאחוריו "אני רוצה שתתלוו אלי ושלא תעיזו להתחמק ממני" התרע בהם.
כמו עכבר מבוהל הגיח האיש הבודד מבעד לדלת הכניסה מוכן ומזומן למפגש עם דולצינאה שלו. הרחוב היה מוצף באור ניאון וכמעט ריק מאדם, ומר צלו הצטנע והתכווץ וכמעט שלא היראה מאחוריו כל נוכחות, אבל מר בבואה היה כל הזמן נשקף אליו מחלונות הראוה "איזו טעות פטאלית. מי צריך אותו בכלל" חשב האיש הבודד "הוא מערער לי את כל הביטחון.!" "אחרי" קרא מובעת והתחיל להחיש את צעדיו. עבר רחוב אחד במרוצה ועוד רחוב ופתאום בהצטלבות עצר. הרהר רגע, ואז אמר "זהו טעינו. צריכים ההינו לחזור רחוב אחד לאחור" "במקום לשגע אותנו למה שלא תקנה לך מחשב תשב בבית ותחפש נשים באינטרנט כמו כולם" התלונן מר בבואה. האיש הבודד לא ענה, רק הפך את פניו, ודשדש בעקביו כשהוא מתנועע מכאן לשם, וככה עבר מבית לבית כשהוא כל הזמן מציץ בפתחי החלונות ובכניסות הבתים, לבסוף קבע נחרצות "אחד שנים שלוש,קומה רבעית על עמודים, אני קומה חמישית, למעלה. זהו זה, זה הבית. באו נלך להציץ בתיבות הדואר"
לפני הבית על הכביש, עמדה מונית עם פנסים דלוקים ושלט מואר על גגה, והמתינה לנוסע, כשהאיש הבודד חלף על פניה הוא הציץ בנהג, שבדיוק הצית לעצמו סיגריה. מיד נכנס לחצר מבעד לשני עמודי ברזל מחלידים, שמישהו עקר מהם את השער, בשני צדדיו מבחין בצלליות של שני גזעי דקל כרותים. ככל שהתקרב היה מר צלו משיג אותו ומתגבה עד שהפך לצל מאיים. ואילו מר בבואה התלונן שאין לו במה להיאחז. באוויר עמד ריח כבד של שתן ואשפה. בכניסה אי אפשר היה לראות כלום. פתאום מר צלו התפוגג ומר בבואה דהה והחוויר "זה בניין מעפן מוזנח ומסריח" הם אמרו לאיש הבודד לפני שהתאיידו.
האיש הבודד שרגיל היה באכזבות הרכין את ראשו בהכנעה ואז המשיך לגשש בחשכה אחר מתג החשמל, כשלא מצא כלום, התחיל לטפס בגרם מדרגות שהיה צר לח מעופש והדיף ריח כבד של טחב.
נושף ומתנשף הוא הגיע לקומה הרבעית, ופתאום באור הקלוש שעמד בפרוזדור, הבחין מימין ומשמאל בשתי דלתות ולא ידע להחליט על איזה מהם לדפוק. הצמיד את אוזנו לאחת, אחר כך לשנייה, וניסה לאתר איזה רחש בחש שיסגיר לו ולו ברמז קל, על המתרחש בפנים, לבסוף הכה, ככה סתם באגרופיו על אחת הדלתות. עוד בטרם היה ספק בידו להגיד "ואוו" הדלת נפתחה לרווחה ואישה לבושה בהידור ומאופרת בהגזמה תפשה בפרק ידו ומשכה אותו פנימה "סוף סוף הגעת" צעקה עליו בכעס והוליכה אותו מיד אחריה. האיש הבודד התבונן חסר אונים מסביבו והבין שטעה בדלת |