4 שנים רדפתי אחריה עד שהיא תפסה אותי. הכרנו בכיתה ז' בבית הספר הריאלי העברי בחיפה "והצנע לכת" (בגאון...). היא היתה ילדת שמנת של הכרמל, התלמידה הטובה והשקדנית (עוד מבית הספר היסודי בריאלי) ואני הייתי ילד "רפורמה" ברדקיסט אך חכם ("יש לו המון פוטנציאל, הוא רק צריך לממש אותו..."), שזה עתה הצטרף ל"משפחת הריאלי". מרכזת החטיבה הצמידה אותה אלי זמנית, כדי שתהייה חונכת לילד הנחשל וחסר הרגלי העבודה. אהבתי אותה מהרגע הראשון. כלומר, עוד לא ידעתי כמה ובטח לא למה, אבל אהבתי אותה מהרגע הראשון! במקום שהיא תלמד אותי להיות רציני להקשיב בכיתה ולעשות שיעורי בית, לימדתי אני אותה איך משחקים "צוללות" על דף משבצות, תוך כדי שיעור... באותה שנה העלה המחזור שלנו מחזה מוסיקלי, שהמורה למוסיקה ("פודל") כתב, היא היתה הכוכבת! אני זוכר אותה על הבמה עומדת ושרה ועושה לי בבטן דברים שלא הבנתי. ילד אחר, יותר "מפותח רגשית" ממני, הסתכל עליה על הבמה ואמר דברים שאני לא מתכוון לחזור עליהם כאן (אבל אני זוכר את זה כמו אתמול). ג'ינג'ית מהממת עם קול יפיפה (כולכם מכירים שיר שהיא שרה, אבל זה לפוסט אחר) וגוף תואם. היינו מבלים יחד בערבי כיתה, מכינים "תכנית אמנותית" כלומר מערכונים על המורים, ביחד, ומשחקים אותם (ביחד, ברור...). מסיבות - ביחד, צופים - ביחד, ערבי כיתה - ביחד... כבר בכיתה ז' היה לה חבר, אני לא זוכר מי זה היה (אני חושב שדורון); מבחינה זאת לא הייתי רלוונטי. את כיתה ח' למדנו יחד, השתוללנו יחד, בילינו בטיול השנתי, ביחד. עד היום אני זוכר ערב כיתה שהכנו שורה של שירים כמו "טנגו צפרדעים" של כוורת עם מילים חדשות מותאמות לבית הספר והמורים - זה היה לערב כיתה אצלה בבית (איזו השתוללות). כיתה ט' הופרדנו לכיתות שונות. כבר הבנתי שאני רוצה להיות "חבר" שלה, לא רק ידיד טוב... היה לה חבר (בוודאות דורון). כשהיא נפרדה מדורון לא שמעתי על זה בזמן והיה לה חבר אחר (דמבו). בכיתה י' הללו-יה, איחדו אותנו לאותה כיתה. כאן כבר לחצתי על דוושת החיזור, הייתי מעביר לה פתקים בכיתה - מכתבי אהבה, שהיו למעשה שירי הביטלס כמו here comes the sun . אני זוכר שהיתה פעם שהפתק עם all you need is love עבר אליה, בין השאר על ידי החבר שלה. באותו קיץ טסתי לחו"ל לחופשה ארוכה מאד, כשחזרתי היה לה חבר חדש... חייל ! כולה התחילה כיתה י"א וכבר היה לה חבר חייל! עוד פעם פספסתי אותה ב"קו התפר" בין חברים, איזו אכזבה. בכיתה י"א בילינו כמובן ביחד, במסיבות, בטיולים. היינו הידידים הכי טובים. אני זוכר איך היינו יושבים ליד ביתה ומנהלים שיחות אל תוך הלילה, אבל היה לה חבר... ואז הגיע היום המאושר, זאת היתה מסיבת סוף שנה כיתה י"א. היא היתה מצוברחת ואני לא הבנתי למה. חברה טובה (אורלי) לקחה אותי הצידה והסבירה לי בלשון שאיננה משתמעת לשתי הפנים : "היא נפרדה מהחבר שלה, זאת ההזדמנות שלך!" באותו ערב ליויתי אותה הביתה אחרי המסיבה וישבנו כרגיל מחוץ לביתה. ביקשתי שתהיה חברה שלי, היא לא הסכימה. "כל מי שאני חברה שלו, אחר כך אני נפרדת ממנו ויותר הוא לא ידיד שלי ואני לא רוצה לאבד אותך..." אמרה. מה אגיד לכם, אני זוכר חלק מהדברים שאמרתי, התחננתי על נפשי, "תני לי צ'אנס, תני לזה צ'אנס, אני מבטיח לך שתמיד נהיה ידידים טובים, אתי זה יהיה אחרת..." בסוף היא נשברה, ברגשות מעורבים, עוד באותו ערב היא אמרה "כן". אני אגב ידעתי עוד מכיתה ז' שאיתה אני רוצה להתחתן, אלא שאז עוד לא ידעתי שאני יודע. בסוף כיתה י"א כבר ידעתי בוודאות שרק איתה אני רוצה להתחתן. אחרי 4 שנים של ידידות מופלאה וחיזורים אינסוף, היא סוף סוף הסכימה. מאז אנחנו "אנחנו"... |