מצחיק.
יום שלם אני מפסנתרנת על המקלדת ועדיין בסוף יום, אחרי שהרבצתי כמה דפים מלאים בוורד, הדבר היחיד שיכול לסיים לי יום הוא איזה פוסט בכל נושא שהוא ולאחריו מגיעה מן אתנחתה כזו, מרככת, מזככת, מפייסת, מרגיעה.
איך שאני מסיימת לכתוב את הפוסט הלא ברור הבא שלי, הכל עובר.
סוג של סיגריה נרקוטית כזו ואני מבינה בסיגריות, גם בלקחת לריאות וללב אני די מבינה לאמיתו של דבר.
ובאמת, הדבר היחיד שקרוב לסיפוק המידי עם לחיצה על מקש ה"פרסם" הוא הסיגריה הזו שמגיעה לקנח קצת אחרי הקינוח שגם עליו כמובן שאני לא פוסחת וככל שעתיר הוא בשומני טרנס, כך יטב לי.
והכתיבה כאן היא מעבר לשומן טרנס, היא חוויה טרנס-טנדלית מלאה.
והנה אני ממש על קו הסיום, סיום המדיטציה הזו שנקראת כתיבה.
ומצחיק לא פחות, שכאשר מגיעים אלי כל מיני אשרמים כאלו, כל מיני מדיקטיביים, אני כנוירוטית לא יכולה להזדהות עם משהו סטטי כמותם.
הם טוענים כמנגד שמדיטציה זה בכלל לא סטטי, אבל לפי הידוע לי התירגול הסטטי גופנית בא להרפות את הדבר הזה שמבחינתי תמיד בתפקוד מלא - המוח.
וכשמאלית בה מפותח כל איזור היצירתיות הימני, הלא שאני תמיד יצירתית בלחשוב אובר ואז נראה אתכם על מדיטציאתכם ועל חמתכם, אני איתכם לא נרגעת.
לעומת זאת, יש לי כאן פטנט רשום, אני מכריזה בזאת על היותי ראשונת הכותבים המדיטציביים בעולם, עובדה, כל מה שקראתם בבלוג הזה, מאז ועד עולם, הוא תוצר של כתיבה לא מודעת, כזו שכאשר אני קוראת אותה בסיום התהליך החוץ גופי הזה, אני יכולה רק לשאול:
הי, מי זאת ה...פששש, לא רעה הזאת? וואלה, בחיי שהיא לא רעה, יודעת לכתוב אה? כן, יש בה משהו לא מוגדר, ממש כמו שיש בתל אביב שלאחרונה מעסיקה אותה ביחס הפוך למספר ביקוריה שמה.
ובכלל הקרטנית הזו יכולה להיות אפילו טיפוס די מרתק, בכל אופן היא טיפוס...למרות שיש האומרים שהיא נראית לגמרי בת השכן ממול, זה עם הסוכר והכרס.
איך קוראים אותה? גלה? פשש יא אללה, מה זאת אני? |