נפגשנו בתחנה לפני שנתיים בערך. הבדל של שנים רבות ביננו, הבדל של גישות ואפילו של תרבויות

שתינו הגענו לכאן כדי לתרום ולהיתרם. נפגשות אחת לחודשיים עם הצוות כולו.

משהו כל כך התחבר מבפנים. כמו אותה אהבה לזולת מפכה אצל כולנו.

לפני מספר חודשים חלית. רופאים כבר אמרו נואש. המשפחה כולה לא משה ממיטתך. יום ולילה.

לפני חודשיים הגעת למפגש הצוות. אופטימית. מלאת תחושת ניצחון. האישה והתבונה שיכלו לסרטן וניצחו.

האישה והאהבה חזרתן לחיק החיים. היית מלאת התפעלות וחיים דיברת בפתיחות על הקשיים, על הכאבים, על השיעור שהסרטן לימד אותך. התחבקנו . ממש מקרוב.

לפני שבוע, כרעם ביום בהיר, הרגשת לא טוב. הבדיקות הראו התפשטות. 

והיום את כבר אינך.הדרך שהלכת בה נותרה ללא צעדייך, השביל עודו מסומן.

רק הטובים מתים מוקדם. רק הטובים נעלמים מהר.

נשארתי עם תהיות ועם תחושת ריקנות אדירה.

רוצה לומר לך שלום...