מוצאי שבת האחרון, אני מוצא את עצמי לעת ערב ממתין בתור לרופא בסניף התורן של מכבי. הסניף גדוש בילדים חולים שבאו עם המון הורים לחוצים, ואיזה מזל שאני חלק מהתור שמחכה דווקא לרופא של המבוגרים. הם כורזים לי ואומרים לי להיכנס לחדר עשרים ושמונה, אני לא מוצא ומתחיל קצת לדאוג, זה פשוט די הכרחי במצבי שאכנס לרופא. בסוף מצאתי, נכנס לרופא ואז אני גם מבין שהוא מהמגזר. רופא מקסים ונחמד, אני רק מתפלל שלא תיפלט לי איזו שטות מהפה הגדול שלי. אני כל כך צוחק מבפנים ומתאפק שלא להתפקע לו מול הפרצוף, כי לא יהיה לו מושג, לי דווקא יש, והרבה. הרופא ישר מבין שיש לו עסק עם מקצוען אמיתי, אני רק אומר לו מה לרשום לי, הוא מוותר על הבדיקה, ואולי טוב שכך.

שש שעות לפני זה עילי ואני מטיילים בספארי. יום שמש מקסים, החיות נותנות את הגיג הרגיל שלהם, מסתכלות קצת עקום על מרבית מהיצורים המוזרים שבאו בהמוניהם לראות אותן ולזרוק עליהם מלא במבה. אפילו היה לנו העונג והכבוד לראות אריה ולביאה ממש "עושים" את זה תוך כדי הטיול שלנו בספארי, אני לפתע נזכר בחבר ממש קרוב מן העבר.

פעם אחרונה שנפגשנו היתה לפני פלוס מינוס שנה וחצי. חבר ממש, אבל ממש קרוב, אפילו צמוד מדי בלשון המעטה. דווקא שמחתי על ההזדמנות, ועוד להיזכר בו דווקא בספארי ועוד עם כל החיות, ובפרט אל מול שדרת הבבונים. אולי בעצם החבר הזה יותר נזכר בי? ואז זה מתחיל קצת לכאוב, תודה לאל לא כמו פעם - אבל הוא בהחלט נזכר בי, אולי רצה תשומת לב, אולי סתם קצת להעלות זכרונות? דבר אחד בטוח - זה סוג של קאמבק.

אתם כבר יודעים שלפעמים אני משתף קצת יותר מדי,  אז אולי זו הזדמנות מצוינת להזהיר שהשורות הבאות מתארות הליך פיזיולוגי מורכב דיו, אכן תועתקנה לכאן שורות קשות - ראו הוזהרתם. הקריאה היא על אחריות הקורא בלבד, וזה כולל נשים בהריון וכאלה עם לחץ דם לא סדיר. בקיצור כל האזהרות המודגשות לפני שעולים על רכבת הרים טוב? למי מכם שבוחר להמשיך מכאן, אני מזמין אתכם להכיר את ג'אמיל. חבר קרוב שלי, מאוד קרוב.

שנה וחצי לפני כל זה, אני מוצא את עצמי בשעת ערב מאוחרת כותב בבלוג שלי בתפוז את הפוסט הבא:

המקור: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1263280 לא נגעתי.

היות והוויסקי מונח פה לידי, והיות וזה היה יום די גדוש, והיות שאת במיטה קוראת, האמת שאת קוראת אחלה ספר (אני המלצתי) והיות ואני ככה במוד של כתיבה, והיות ואנחנו כבר יודעים עליי כמעט הכל בבלוג הזה שלי. והיות ויש לי מלא פוסטים כבדים עוד לכתוב. הפוסט הזה הולך להיות אולי טיפה שונה? כנראה שכן. תשמעו זה הולך להיות לא ממש פוסט רגיל, פולשני במקצת, בלשון המעטה.

הסתכלתי היום במראה, כלומר לא ממש הסתכלתי על עצמי, בעצם כן על עצמי, אבל לא לאן שבדרך כלל אולי מכוונים את המראה. זה לא שיש לי את החצ`קון הקבוע שלי מתחת לאף שאני מפוצץ בהנאה, אלא שהפעם המראה הייתה קצת מכוונת למקום אחר - אחוריים-תוסיק-תחת-ישבן-ישבן חטוב? כן כן, לישבן! הוא כבר לא היה שם היום כשהסתכלתי.

פעם אחרונה שהסתכלתי הוא עוד היה שם. הוא היה נפוח כזה גאה בעצמו. ובכלל איך אפשר לפספס? הוא פשוט שם וזו עובדה. ההיכרות הראשונה בינינו הייתה בסוף אפריל תחילת מאי. זה קצת כואב בהתחלה, ואז זה כואב יותר, ואז עוד יותר, ואז זה ממש כואב. אתה מוצא את עצמך מדדה לבית המרקת הקרוב למקום עבודתך. וכאילו כשאתה הולך בואו נגיד, זה כאילו הליכת ברווז כזו, נו אתם יודעים כאילו מישהו, נו אלה ש.... כאילו אני הפסיבי טוב! אווווף כאבי תופת! זוועת עולם. באמת.

אתה קורא קצת בדבר הזה נו, באינטרנט, שיו כמה זה כואב! זה כל כך כואב שאתה עסוק רק בזה. לא אופטלגין, לא אדוויל, לא ג`ל לשיער ולא שקדי מרק! אתה מבין פתאום שצמח לך טחור, מאיפה צמח? לא לא מהאינטרנט, האינטרנט רק יגיד שכנראה זה טחור וכנראה ש...בדיוק... יפה ניחשתם... "סליחה, יש לכם משהו נגד טחורים?" אתה נשען על הדלפק של ההיא מהבית מרקחת, אתה שחוט מכאבים ואתה מתפלל לאלוהים שהיא זו שתגאל אותך מהייסורים.

אתה חוזר למשרד עם המשחה, אתה טס לשירותים, אתה מורח, והבן זונה לא נרגע, גם כן בית מרקחת. אני מורח, אני נקרע מצחוק ומכאבים. זה לא עוזר. צריך לראות רופא. אז פתאום בלילה בודק אותך רופא, זהו לא הייתה ברירה אתם מבינים, הבן זונה מסתכל לי בתוסיק ובטח חושב לעצמו משהו בלב "יא אללה איזה טחור צמח לזה, איזה מסכן, אשכרה תחת שלישי. שיו זה בטח מה זה כואב" ישר לגינס! טחור השנה, בוודאות. כואב לי!

הדוקטור רושם לך משחה, הפעם זו משחה למבינים. משחה עם מרשם. לא סתם משחה של איזו רוקחת, משחה שהדוקטור התורן בלילה רשם לך, אני טס לשירותים, מורח... איזה לא עוזר כלום. יש לי תחת שלישי. זה פור לייף כנראה. שמע יא טחור, צמחת צמחת גדלת, אבל בוינא, תן לחיות. בשלב הזה אני מחליט שזהו, אנחנו כורתים ברית. לנצח. אני אעלים עין ואתה תהיה שם בשקט. בשלב הזה אני מחליט לקרוא לך ג`אמיל.

ג`אמיל ואני עושים הכל ביחד. מתקלחים ביחד, עובדים ביחד, ישנים ביחד, נוהגים ביחד, אפילו עושים סקס ביחד, אתה כנראה דבוק לי לתחת. רד ממני!!! הולך לרופאה שלי, נו זו האישית. אני עוד קובע תור, רופאת משפחה קוראים לזה? לפרוקטולוג אני נפשית עוד לא מוכן, יש איזה סדנת הכנה בגליל משהו כמו" הטובים לפרוקטולוג?" הדוקטורית לא באמת מסתכלת אבל מסבירה לי מה לאכול, איך לחרבן ואיך להתנהג. "אולי אני רושמת לך נרות? נשמע לך?" בטח, שיו איזה כייף סוף סוף נרות! יש!!! חלומו של כל היפוכונדר מתגשם בין רגע. אני וג`אמיל מודים לה ורצים הביתה, לדחוף נר.

הנרות הללו שאנו מדליקים? אז זהו שלא. הנרות הללו שאנו דוחפים. אוי ג`אמיל. ותמיד עם הראשון זה מתפקשש, ואז אתה הולך בבוקר לעבודה ו...נו אתה יושב בישיבה, עם ג`אמיל, עם הנר... לא נעים בכלל... "הכל בסדר?" שואלים אותך? "בטח, מצוין, סתם אני מטפטף מהתחת, יום סטנדרטי כזה, שמש, מטפטפים קצת, זה הכל. נעים."

שיו כמה זה כואב יא אללה. אמבטיות באמצע הלילה, פחד איום ונורא כשצריך להתפנות, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. בסך הכל מה רע לי? אשכנזי, בן שלושים וחמש, הייטק, עם טחור במצב לא רע בכלל. מה לא הייתם לוקחים? אבל הכי נורא, הכי נורא היה ללכת למסעדות שיש בהן כסאות עץ. כי זה פשוט ייקח ארבע שעות אחורי זה להירגע. ככה זה היה איזה שבועיים. רק אני והג`אמיל שלי.

ג`אמיל נעלם בינתיים. כלומר הוא לא ממש לא שם, אבל אני בטוח שהנרות עשו את שלהם. עוד קצת שורף לי פה ושם אבל זה בוטנים באמת. ג`אמיל היה חבר קצת מסוג אחר שבכלל לא חסר. כי עם חברים כאלה אתה צריך ים של מטליות לחות, והרבה אופטימיות באפס אפס, ובגדול אתה רק יכול להתפלל לא לחרבן בעבודה, ואם רחמנא ליצלן זה קורה, אז לצאת בזהירות ולהשתדל שלא להיתקל במנכ"ל שלך שיישאל אותך איזה שאלה מהתחת כמו: " אז מה שלומך?" "שלומי? אה.... אני לא לבד עכשיו זה אנחנו."

אבל זה די מצחיק. ככה לשכב על המיטה, לדחוף איזה נר ולהתופצץ מצחוק. הזוי לחלוטין. ג`אמיל זה מסוג החברים שאני בחיים לא אשכח. הוא היה שם איתי בזמנים הכי קשים וכואבים. אל תזלזלו בתוסיקים שלכם רבותיי! כי מי יודע מתי ג`אמיל יחזור עוד לבקר. תודו סיפור מהתחת. מתנצל באם שיתפתי "קצת" יותר מדי. בחיי שתיתי רק חצי כוס וויסקי.

נכון שלא תחשבו עליי שאתם בשירותים???

לילה טוב,

עמית