הרי אני בן 41, בעל עסק מצליח בתחום ההייטק והנה אני מוצא את עצמי לומד פסיכולוגיה ומשקיע יותר זמן בלימודים מאשר בחברה שלי. כשהייתי חייל קניתי את כל הספרים בסדרה "מבוא לפסיכואנליזה" מאת זיגמונד פרויד. זה היה קשה מדי ולא השקעתי בספרים יותר מכמה שעות. אבל הצורך, הניצוץ היו שם. החלום שלי היה להיות פסיכולוג אבל התגלגלתי לתחום אחר. זכרתי שמישהו אמר לי "אל תהיה פסיכולוג אם אתה רוצה לטפל בעצמך". היום אני יודע שהוא טעה. מאז, התמוגגתי במאות שעות טיפול זוגי ויחידני. (הצילום משנת 1990 בחניה של הקניון ברמת גן, נדמה לי בדיוק לאחר שקניתי את הספרים).

 

לפני כמה ימים עניתי לחבר שלא ראיתי אותו מאז אותה תקופה והנה תשובתי הקצרה.

"תגיד איך הולך עם הקורס? מרוצה מרמת החומר? מהאיכות של ההוראה?

אתה מתכוון לקחת את הפסיכולוגיה לכיוון של עיסוק מרכזי- כלומר תואר שני וכו' ?"

"מרוצה מאוד מהקורס לא מסביר את ההצפה (הסופר חיובית) שאני חווה. לגבי ענת שושני אני מקווה שלא צריך להוסיף. מדהימה. אם כי אני מתבסס על החומר הכתוב ולא משאיר בצד אף מילה :) פשוט גומע את החומר בצימאון.

לא הייתה לי כל כוונה ללמוד מעבר לקורס המבוא אך נפלאות הן דרכי "האל" :) נרשמתי לפסיכופתלוגיה ובקנה התפתחותית, פיזיולוגית ועוד. עיסוק מרכזי הוא ממש לא הכיוון אבל אני לא פוסל תואר שני (ואם כן אז בטח קלינית)."

 

אז מה הכיוון, אני משאיר למושך בחוטים להחליט :) 

בינתיים אני חונך ילד אתיופי מדהים במסגרת פר"ח, מתנדב במועדון לנוער בסיכון בראש העין ועושה ניסויים על הילדים שלי :)