לאחרונה גיליתי טרנד חדש בקרב תושבי תל אביב: הזמנת פיצה וצפייה בסרטים של אבי ביטר. האמת שמסתבר שהטרנד לא כל כך חדש, אבל כנראה שאני היחידה שכל חייה נעים סביב עבודה ולימודים, כך שאין לי ממש זמן לארגן מפגשים חברתיים על פי נושאים. העניין המוזר הוא שהתופעה רווחת בקרב אנשי רוח, אמנים ואינטלקטואליים. איך זה יכול להיות? איך הם מוכנים לרדת (בגלוי!) לשפל כזה? הגעתי למסקנה שאני חייבת לחקור את התופעה - אנתרופולוגית או לא?

לפני כמה ימים ארגנתי שהמשלוח האחרון שלי יהיה לחברה שארגנה מפגש חברים, והזמינה גם אותי. הגעתי עם הפיצות והסתכלתי סביב - בחדר היו אנשים אינטליגנטים ומלומדים, אבל לא יכולתי להתעלם מה-DVD שהונח על השולחן- "חבר ואח" של אבי ביטר. הצילום על העטיפה נראה כמו סרט ערבי משנות השמונים, ובמרכזו הבלורית המקורזלת והמשומנת של ביטר. "למה זה פה?" שאלתי. כולם, ללא יוצא מן הכלל, טענו שמדובר באחד הסרטים המצחיקים שנוצרו אי פעם, למרות שמדובר בסיפור טראגי. מסתבר שהסרט הוכתר כקאלט. 

 

אני באמת מנסה לרוב להימנע מג'אנק. חשבתי לעצמי, "כמה זמן אפשר לצפות בערס אנאלפבית שעושה צחוק מעצמו?" אבל בכל זאת - אני פה וזו הזדמנות. הסרט התחיל. כבר מהכתוביות לא יכולתי לעצור את הגיחוך, ואחרי כמה דקות צפייה הגעתי למסקנה שהסרט של אבי ביטר לא מטופש - הוא כל כך מטופש שהוא לא יכול שלא להצחיק עד דמעות. נדמה כי כל סצנה נכתבה, בוימה ושוחקה באופן הגרוע ביותר שרק ניתן להעלות על הדעת - כל כך גרוע שנדמה כי יש תחכום מתחת לפני השטח. 

אם לא הייתי מכירה את אבי ביטר הייתי בטוחה שמדובר בסאטירה גאונית. הפרטים הקטנים והאוויליים עד כאב לא משאירים אף רגע משעמם או תפל. בזמן שצופים בסרט המוח נמצא כל הזמן במצב של פליאה והפתעה, והאם לא זה תפקידו של יוצר קולנועי חדשני וחתרני? באותו רגע עלתה בי המחשבה שמר ביטר כנראה עובד על כל עם ישראל, כשהוא מציג אותו ואת סרטיו כתת-רמה, אך בעצם הוא מגלגל מיליונים (או אלפים..) מחבורות של תל אביבים מתנשאים. או שאולי בעצם לא.