אהובי, בעלי היקר שנפטר, 

אהבתי אותך אהבת אמת, אהבת נפש עמוקה, בזכות: אצילותך וטוב ליבך ללא גבולות, רבים מחבריך לא היכירו את אופיך האמיתי ולא ידעו, על הנתינה שלך עם כל הלב, למי שבאמת אהבת.  אני ושאר בני המשפחה זכינו בכל הטוב שהיה בך.  אני זכיתי לחלוק ביחד, את ימינו וללותינו במשך זמן רב והזכרונות ישארו נצורים בליבי עד יומי האחרון, ואף אחרי, באם יש עולם כזה.

כאשר אהבה זו אבדה לפתע, דוקא אז, הרגשתי שהכל כמו נשמט מידי והכל הפך חסר ערך וחסר תכלית. 

החיים ממשיכים בכוח האנרציה, אך מה נורא, שאין לי יותר את היכולת לאמר לאהובי את הדברים... לחלק איתו את הרגשות... לקלוט את השלוה שבעיניו... אין לי את היכולת לשתות איתו קפה של לפני ושל אחרי... ושל בוקר ושל ערב... היכולת לצחוק וגם לשתוק... ביחד.  ככל שעוברים הימים ככל שחולפים הלילות, כך הפרידה קשה יותר, כך שיברון הלב גדול יותר, כך הגעגועים חזקים יותר, אילו כוחות נפשיים יש לאדם... כדי להמשיך.  אבל אני המשכתי, ובגדול... את העסק שבנית במו ידיך אני מתפעלת, על הצד הטוב ביותר שאני יכולה, בודאי היית מתגאה בי, אם יכול היית לראות.  פעמים רבות עיני מתמלאות דמעות, ביושבי במשרדך מלא המדליות ואותות ההצטיינות, שלא הזזתי ממקומם. אני נזכרת, שכל מה שהיה לי שניים... עכשיו זה כבר אחד. וכל מה שהיה לי אחד... עכשיו זה כבר חצי, כי החצי השני שלי, שזה היית אתה... כבר איננו.

והכי חצי שכבר אין לי, זה: חצי לב, חצי נשמה, חצי ידידות, חצי אהבה... וזה החצי שחסר לי במיוחד... וזה נורא.  תמיד אזכור את מילותיך האחרונות שנאמרו בצלילות רבה, כי היית צלול עד הרגע האחרון.

אמרת לי: "אני גאה בך" וזה על שעזרתי לך להישאר בצלם אנוש עד יומך האחרון. ביקשת אותי לחבק אותך, וכך עשיתי, עד שעיניך נעצמו. 

אהובי, רציתי שתדע, שאתה היית הכל בשבילי וכך אזכור אותך.

אוהבת אותך לעד ומתגעגעת מאוד.

ממני, שהייתי אישתך.