כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרשנות לשורה 14

    ארכיון

    סיפור לט"ו בשבט

    16 תגובות   יום שלישי, 19/1/10, 17:49

                                    שותפים- סיפור לט"ו בשבט

     "הפעם" אמרה עמליה לאמה, "אני הולכת רק לטקס הנטיעות של ביה"ס. כבר בשנה שעברה אמרתי לך שאין לי כוח למבטים של האנשים ולמעגל הרחמנות שנוצר סביבנו כשאנחנו ניגשות לעץ. 11 שנים הספיקו לי בהחלט, ואם את רוצה מישהו אתך, קחי את דוביק." 

    "זה בסדר, מלוש. אני זוכרת מה היה בשנה שעברה, וכבר תיארתי לי שזה מה שתגידי. לכי לנטוע עם החבר'ה שלך, ואני אהיה בסדר.

    "למחרת צעדו כולם בחבורה עליזה לכיוון החורשה בה ניטעו בכל שנה עוד ועוד עצים מסוגים שונים, חורשה שנודעה ביופייה וברבגוניותה בכל רחבי העמק. עמליה, הספורטאית המצטיינת ומסמר כל מסיבות הריקודים, צעדה בראש לצד חברתה הטובה יפעת, ומרוב שמחה על שהשתחררה מעולו של הטקס הפרטי שלה, סחפה אותה ואת האחרים בשירת "כך הולכים השותלים." כשהגיעו כולם לקצה החורשה, שם כבר המתינו להם בורות ושתילים, ניגשו השתיים לאחד הבורות, הטמינו את השתיל בתוכו, כיסו והידקו, ומיד נעמדו לחפש בור פנוי נוסף.

    "יפעת, מי זה?" שאלה עמליה את חברתה, כשהיא מצביעה לעבר נער גבוה וחסון שעמד לבדו בקצה החלקה וניכר בו כי אינו יודע מה לעשות.

    "זה יורי, התלמיד החדש. הוא הגיע אתמול" ענתה יפעת.

    "לכי לחפש בור, ואני אקרא לו. אי אפשר להשאיר אותו ככה, במיוחד אם זו הפעם הראשונה שהוא נוטע בישראל."

    מבלי לחכות לתשובה פסעה עמליה בין הנוטעים, ניגשה ליורי בצעד בוטח, אחזה בעדינות במרפקו ואמרה "בוא". על פני הנער המופתע הופיע חיוך נבוך, אך לאחר היסוס קל פנה והלך בעקבותיה.כשהגיעו לבור, פנתה יפעת לדרכה, ועמליה הראתה לנער החדש כיצד להטמין את השתיל, לכסות בעפר ולהדק מסביב. הקרבה ומגע ידיהם כאשר הידקו ביחד עוררו בה תחושה מוזרה, כאילו כבר פגשה אותו פעם, כאילו משהו מחבר ביניהם. כאשר נפגשו מבטיהם לרגע קצר ראתה במבטו עצב שגרם לה רעד, שהיה נעים ומטריד כאחת. כאשר התרוממו שניהם לעמידה, אחזה לפתע עמליה בידו, ובלי לומר דבר, משכה אותו אחריה לחלק הוותיק והעבות של החורשה. יורי, שחש גם הוא בקשר המוזר שנוצר ביניהם, לא שאל דבר והלך אחריה בשתיקה, כשאינו מרפה מידה. לאחר הליכה קצרה בין העצים הגיעו לעיגול ריק, שבמרכזו ניצב עץ קטלב אחד ולידו שלט: "יואב אתגר." הם התקרבו לעץ ולאחר שתיקה קצרה יורי שאל "מי זה?" עמליה ניסתה לענות, אך להפתעתה הרבה פרצה בבכי מר, שכמוהו לא בכתה ליד העץ כבר שנים רבות. כאשר פרצי בכי מטלטלים את גופה, ומבלי לשלוט במעשיה, פנתה לכיוונו, הניחה את ראשה על חזהו הרחב והמשיכה להתייפח ללא מעצור. יורי, שלא הבין מה קרה לה, הניח את ידיו ברכות על כתפיה, ליטף בעדינות את שערה וחיכה בסבלנות לתשובתה.

    "זה אבא שלי," אמרה כשנרגעה. עכשיו כבר לא הייתה צמודה אליו, אבל המשיכה לאחוז בידו.

    "אתגר?" אמר יורי. "לא ראיתי שם זה בשמות של כיתה"

    "הוא נהרג כשהייתי בת שלוש, בדיוק בט"ו בשבט. בצבא. החורשה היא לזכרו. אחרי שנה וחצי אמא שלי נישאה לדוביק, ושתינו קיבלנו את שם משפחתו."   

      "את זוכרת אותו?"

    "קצת. קול, ריח, איך צחקתי וצרחתי כשהיה מניף אותי גבוה לשמים."

    "גם אני."

    "גם אתה מה?"

    "גם אני זוכר ריח שלו. מקטרת. וגם צחוק שלו. ושפם" לרגע לא הבינה עמליה למה התכוון, ואז הסתובבה אליו לאיטה ונשאה מבטה הישר לעיניו.

     "בן כמה היית?" שאלה בקול רועד.

    "בן ארבע. תאונה בעבודה. הוא נפל מגבוה. מאז רק אני ואמא."  בעיניו עמדו דמעות. עמליה הוציאה ידה מידו, התקרבה אליו לאט וחיבקה את מותניו. הוא מצידו הניח ידו בעדינות על כתפיה והצמיד אותה אליו, וכך עמדו בשתיקה דקות אחדות.

    "אנחנו שותפים," אמרה.

     "מה זה שותפים?"

    "לשנינו אין אבא, וזה משותף לנו, "אמרה עמליה.

    "שותפים, משותף," גלגל יורי על לשונו את המילים החדשות. כשפנו לשוב לשאר בני הנוער,שעמדו כבר לחזור, אמרה עמליה: "אתה מאוד שרירי. אתה ספורטאי?"

    "כן, אני מתאבק. את ריקוד וכדורסל, כן? אז ספורט אנחנו שותפים וענפים שלנו לא משותפים, נכון?"

    "יורי", אמרה עמליה, "אתה לומד מהר"          

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/1/10 09:35:

      קצת באיחור וגם אין לי כוכבים אבל הספור יפה ומרגש וכל כך נטוע בארצנו-בהרגלי מקווה לhappy end
        23/1/10 20:05:

      איזה כיף לחזור הביתה מטיול יפה בהרי אילת (זרימה של מים כבר אין, אבל יש שלוליות) ולמצוא תגובות מפרגנות ומרגשות כל כך. תודה לכולכם.
        23/1/10 17:26:


      סיפור יפה ומרגש מאד.

      טו בשבט חג החורף והיום הולדת שלי תמיד מעוררים אותי

      גם לעצב גם לשמחה ובעיקר למחשבות .

      הסיפור שלך פשוט דחף אותי פנימה אל המחשבות והזכרונות.

      תודה.

        23/1/10 16:06:

      נדב יקר.

      זה לא פייר לגרום לאנשים לבכות בשבת.

      ואולי זה לא פייר שהאנשים פתחו את הפוסט הנפלא הזה בשבת.

      תודה על הכשרון.

      תודה על הרגישות

      תודה שאתה חולק אותם אתנו.

      שבת נפלאה

      נורית

        22/1/10 23:19:

      סיפור יפה!

      ביקשה לברוח מהסיפור הכאוב האישי שלה, אבל לא צלח בידה, וסופה שעוד הקימה לה קבוצת תמיכה...

      שבוע טוב נדב!

       

      איריס

       

        22/1/10 20:58:
      יופי
        22/1/10 18:43:

      טימפ ידידי,

      כתיבתך תמיד יפה בעיני,

      אבל הפעם ריגשת אותי במיוחד.

      נפלא.

        21/1/10 17:20:

      אני שולח את סיפורי, שנכתב לפני כארבע שנים, אל המרחב, כל אחד מוצא בסיפור מה שמדבר אליו וזה ,כמובן , חלק מן היופי שבכל העניין. תודה.
        20/1/10 23:03:


       

      נדב, 

      ב-ט"ו בשבט שהוא יום איכות הסביבה

      בחרת לפתוח בקשר איכותי בין השניים.

      (אינני יודעת אם זה נעשה ביודעין או

      שלא ביודעין) לגבי דידי אין כאן מקריות.

      * לך.

       

        20/1/10 18:00:


      הרבה הרבה תודה לכל המשיבים.

      תודה מיוחדת ליהודית- לא חשבתי על זה כשכתבתי. נעים ומרגש כשקורא מוצא בסיפור הגמור משהו שנכנס בו בלי כוונה מראש.

        20/1/10 17:40:
      רגעי חיים. יפה.


      נדב

      כתוב עצוב מעורר תהיות. תמיד חשבתי שטקס הנטיעות הוא טקס להרחיב יערות בארץ. בסיפור הזה המשמעות לטעת שורשים שנקטעו. כתיבה יפה *

        19/1/10 22:55:


      כמה נטיעות שזרת, והיפה שבהן - בינה לבינו.

      זורם כפלג רענן (בחורשה), מקסים ומרגש!

      תודה טימפי, אוהב לקרוא אותך.

      ע

      יש בו בסיפור היפה, מן הנתינה והקבלה,

      דרך מנהג נטיעת עצים בט"ו בשבט,

      ניטע שתיל האהבה...

      סיפור יפה נדב.

      בני

        19/1/10 19:40:


      תודה, נדב.

      סיפור יפה ועצוב...

        19/1/10 18:20:

       

      רוב תודות לך.

      הסיפור מקסים וחינני.

      צבי

      פרופיל

      טימפי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין