אולי כמו שמך- לאה, עייפה, כמו לאה המקראית- האשה שלא נאהבה, שכאבה, ועם זאת זכתה, במקום אחר, באופן אחר, לעושר רב, לפירות זהובים. (גולדברג- עיר של זהב.)
בין כתלי האוניברסיטה העברית בירושלים, היתה לי הזכות לצעוד בין החדרים, שם דרכו רגלייך, בחוג שהקמת ועמדת בראשו- ספרות כללית והשוואתית. (ד"ר דוד פישלוב סיפר לנו כי נמנה בין תלמידייך, ולצערי לא הספקתי לחקור אותו על כך.)
את אחת מן היוצרות האהובות על כולנו. כל יצירה שלך חודרת עמוק אל תוך הלב והנשמה. אינטליגנטית, חדה, מלאת עומק, סקרנית, חוקרת, מלאת ידע, מעניינת. אין לי ספק כי היית גם אשת שיחה מרתקת. אני תוהה אם היה לך גם הומור טוב ומשובח? אם אפשר היה להשתחרר ולהשתטות בחברתך, או שמא היית חמורת סבר, קפדנית ומעוררת יראה?
"כָל היָמים, כָל היָמים
גם בתוך יצירות הילדים שכתבת, מין צביטת כאב בלב, עצב תהומי או מוסר השכל נוקף ומחלחל, חודרים שם בעצמה רבה.
מעוררת התפעלות היא בעיקר העובדה, כי למרות שעלית לארץ בגיל עשרים, שליטתך בשפה העברית היתה מושלמת, שורשית, מלאת עצמה, כאילו היית תושבת ישראל מני אז!
עולמך הפנימי העשיר העמיד אותך בניגוד אולי לחוסר האטרקטיביות המסוים בחייך. עולם חיצוני של בדידות, כאב, תהיה. חוסר אפשרות לאהוב עד כלות, ליצור מערכת זוגית שלמה, סוחפת, הרפתקנית, ואולי לבסוף להקים גם משפחה, להתייצב, להוליד ילדים, ליצור המשכיות.
פנייך חמורות סבר, סיגריה בצד היד, מעשנת. מבט מריר. תמהיל של מסתורין, עיניים טובות עם קורטוב מעורר יראה, חסר סבלנות, כאילו קשה לסחוט ממך חיוך ואור. (לאה אחותי, רציתי לספר לך שהיום אין כבר מערכות יחסים כאלה. היום זה- "לך קיבינימט! נמאס לי ממך כבר!")
ובעולם יצירותייך- תשוקה, טלטלה, עליות ומורדות, תאווה שאינה יודעת שובע, חקירה נפשית עד לתהומות העמוקים ביותר, כמו באמת חווית כל זאת על בשרך.
"וריח ילדות ריח דבק ואורן
חושפת בפנינו את עולם המין וכל מה שניגר ממנו, תרתי משמע, בדרך כל כך קלאסית ומשובחת.
כֵּן. אָבוֹא רְצוּצָה וְלֹא אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ. לֹא אֶבְכֶּה בְּחֵיקֵךְ, לֹא אֶלְחַשׁ: "אִמִּי!" אַתְּ תֵּדְעִי: זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ וְלֹא תִשְׁאָלִינִי: "מִי?"
ואת שבה כל יום, באותה הדרך האפרורית, וכלל לא לביתך שלך אלא לבית אמך! כמה היא חנקה וכבלה את נפשך? וכמה העצימה אותך ותמכה?
"לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
כבר אינני זוכרת כיצד למדנו בבית הספר, וכיצד לימדתי אני את אחד השירים המוכרים ביותר שלך, אך בטוחה אני כי מי כמוך ידעה, כי כוונת המשוררת היתה לא לצאת מן השגרה, לא לרמוס ואותה להרוס, אלא לנסות לעשות את הבלתי אפשרי בשגרה- להתבונן בה מתוך נקודת ראות רחבה, להתמודד עמה מתוך חכמה. אנשים חכמים אינם הורסים, אלא בונים, מתחזקים, נלחמים! כוונת המשוררת היתה למצוא את היופי, את השמחה, את הערך ואת המשמעות בתוך כל הרגעים הקטנים של שגרת יומנו האפורה ואף הנצחית, אך המאזנת, כמה שקשה להבין זאת, את הנפש. (בשביל ילדים- כל רגע הוא פלא! גשם, טבע, מאכל, צבע או שיר- זה פלא! בשביל מבוגרים- שגרה...)
עוד קצרה היריעה מכל מה שרציתי לומר ולשתף, העיקר שאת איתנו כאן במילותייך וביצירותייך לעולמי עד. כי בחיים עדיף תמיד עולם פנימי עשיר ומלא, מאשר עולם חיצוני עשיר ומפואר (מרלין מונרו, דודו טופז) ובו עולם פנימי של... ריק! מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא. הדרך קצרה. החשבון לא הושלם. ובכן מה? עוד שבוע? עוד חודש? עוד שנה?"
--- "אין לך זכות חנינה בעולם. הכל הוכרע. חלומותייך טובעים בים ואת אומרת שירה."
|