תמונה ראשונה:
חוף הים בתל אביב. אישה יפה משחקת בכדור עם בנה. תנועותיה גמישות. שערה רטוב ותפוח. נדמה שכל החוף עצר את מהלכו. הגלים חדלו להישבר, הדגים הפסיקו לנשוך, הזאטוטים הפסיקו לבכות. המציל הפסיק לקשקש ברמקול. הגברים נאנחו בכל פעם שהתכופפה להרים כדור או קפצה לתופסו. הנשים נעצו מרפק בצלעותיהם.
כולם צפו, ובהו, וחיכו לראות – האם יש גם בעל בסביבה? וכשיצא בעלה מן המים – רטוב, רפוס, כרסתן ונמוך- והיא חייכה אליו בחיוך לבן שיניים, חזרה ההמולה לחוף. מין "אווווו" ארוך של אכזבה. הגברים על קיומו. הנשים על מראהו. המצילים על שגרת ה"כולם ימינה" שאליה נאלצו לשוב. ואני – על עצמי. על הסיגריות שנרטבו. על המצלמה שנשכחה בבית (איך אוכל לשחזר אותה בדמיוני..), על שנות העלומים שחלפו, על לילי היפה שנסעה, על השקיעה שסגרה את היום.
החלטתי לקרוא לה גילי.
תמונה שנייה:
חניון תת קרקעי, ככר אתרים, ת"א. חצות. אני נאבק עם מכונת הכרטיסים שפולטת שוב ושוב את הכרטיס – הכוון שגוי. אח"כ את שטר הכסף שהכנסתי. תמיד מצליח באפשרות הרביעית והאחרונה. דרושה עוד בעיטה להורדת העודף, ואז ראיתי אותה – מלאך בדמות אישה. ניגשה אלי וביקשה עזרה. נתקע לה הרכב. אולי יש לי כבלים? אני מתניע את מכוניתי, מתקרב אל מכוניתה – רנו קליאו אדומה מול מאזדה אפורה. חתן וכלה. אינטימיות כזו של שתי מכוניות פעורות מכסה, פנים אל פנים, כמו לפני נשיקה צרפתית. כך גם היא מולי. שולף את הכבלים. מחבר את השחור לשחור. את האדום לאדום. תתניעי. מתניע. כל כך קל. מקפל לאט את הכבלים. סוגרים את המכסים. אני מנסה להרוויח זמן. עוד מעט היא תיסע דרומה, אני צפונה, וחסל. חושב במהירות על משהו לאמר. היא שוברת את השתיקה – תודה. קול מלאכי. אני שואל אם יש לה מספיק דלק, היא אומרת שכן. אני שואל אם כבר שילמה במכונה, אולי תיגש ואני אשמור בינתיים על הרכב המותנע? שילמה. נפרדים – היא דרומה. אני צפונה. חמישים קמ"ש בירקון – 100 קמ"ש מהירות ההתרחקות המשותפת. ואז אני נזכר. האשה מהים. גילי.
תמונה שלישית:
רופא שיניים. כרסתן ונמוך. אני על הכיסא. חייבים לעקור הוא אומר. זאת רקובה, וזאת שלידה גם כן. אני רוצה לנשוך את היד המחטטת, השמנה, אבל הוא נחוש. וכשאני מדמם וכואב, הוא מוריד את המסיכה, ואני נזכר – בעלה של האשה מהחוף. גיל. |