כותרות TheMarker >
    ';

    על דא ועל הא

    ארכיון

    0

    הימים הטובים...

    10 תגובות   יום רביעי, 20/1/10, 10:56

     פעם


    קטעים מדברים שכתב והקריא מישהו בשם  אוֹרי רום (ריכטנברג) בכנס בוגרי מחזור 1968 של בית הספר התיכון ע''ש ש. טשרניחובסקי, שנערך  בנתניה בתאריך- 31.5.2003

    מישהו מכיר? אין לי מושג מאיפה הגיע אלי.  שמור כבר הרבה שנים...רבים פה יוכלו להזדהות, נכון?אני בטוחה שישמח לפרסום. ההדגשות שלי.  ובכן:
     
    "כשאני מביט בכם, חבריי למחזור, האשליות שלי בדבר חזותי וגילי מתנפצות מייד. נכון, אנחנו עמוד השדרה של החברה הישראלית, ציר היציבות בין ילדינו והורינו, מלח הארץ ומִשמניה, אבל צעירים  -   אנחנו כבר לא. ומצד שני גם לא זקנים. אנחנו תקועים אי שם באמצע.

    ובכל זה אשם שאול טשרניחובסקי. והוא בכלל נולד ב1875, כלומר נחשב לפחות או יותר בן דורנו בעיניהם של אנשים שהם בשנות העשרה שלהם היום...

    על שָאול בנו מוסד. זה היה בעיר אחת לא רחוק מכאן, עיר שבתיה היו אז לבנים וחזות של תום אפפה אותה ואת סביבותיה.

     
    לשָאול היינו מגיעים כל בוקר, ארבע שנים רצופות, למעט חופשים ומחלות. היו לנו מנהל, כמה סגני מנהל, אחות, שרת וצוות מורים.

    המורים שלנו עסקו בחינוך ובהוראה. שתי שליחויות שכמעט נעלמו מהעולם. לרשותם לא עמדו מטולי שקופיות, מצגים, אמצעי עזר אודיו ויזואליים, טלוויזיות, מחשבים, מערכות שמע וכד'.היו להם רק לוח; גיר; כמה מפות או בריסטולים מאולתרים והרבה דמיון ורצון טוב.

    הם היו מרצים את דבריהם ומדי פעם המחישו את כוונותיהם על הלוח. אנחנו הקשבנו, התבוננו בלוח ורשמנו את תוכן הדברים על מוצרי נייר אנלוגיים שנקראו אז מחברות. לאיש מאיתנו לא היו אז לפטופים, פאלמים או טייפים זעירים. מחשבים תפסו אז גודל של אולם התעמלות והטייפים הכי קטנים אז היו גרונדיג והם תפסו נפח של חצי חדר.

    מחוץ לגדר בית הספר לא ארבו סוחרי סמים. גם לא בריונים חמושים באלות שבאו לסגור חשבונות עם חלק מאיתנו.

    סוכן קייטרינג זעיר השתכן בתוך מבנה ליד הגדר של איתמר ושיווק לנו ללא סקרי שוק וללא סקרי דעת קהל-  וופלים פוּשטים כחולי עטיפה, עוגות גבינה מרובעות, עוגות קינמון ספירליות, ביגעלאך ובקבוקי טמפו עגולי מותניים. לא היו לו ספידים או אקסטות, מנצ'יס או רד בול. גם לא טבק לנרגילות.

    לבנות לא היה בתיק טמפקס או דיאודורנט או בשמים או כלי איפור.(זה לאו דווקא מדויק...אני.) איש מהבנים לא נשא בכיסו אגרופן או נינג'ה או סכין קפיצית. גם לא קונדום (?) או סיגריות או גראס או בקבוקי וודקה.

    השלט ''כאן לא מוכרים משקאות אלכוהוליים לאנשים מתחת לגיל שמונה עשרה'' טרם נולד אז. האלכוהול היחיד שהתעסקנו איתו היה ספירט למריחה על חצ'קונים או ספירט סליציל לגרבצת.

    בהפסקות לא עסקנו במגע פיזי אינטנסיבי על רקע מיני. אם נוצר זוג חברים הם העזו לכל היותר לאחוז ידיים וניתקו אותן במבוכה בכל פעם שעבר באזור מורה. (אולי אצלם...)

    הייתה זו תקופה בה הנשיקה הראשונה נשארה בדרך כלל כזו במשך זמן רב. אני מניח שתשעים ותשעה אחוז מאיתנו היו בתולים ולעודפי ההורמונים שלנו דאגנו במו ידינו...

    פירסינג, טטואים, חימצונים וצביעת שיער עוד לא נולדו אז. כתובות קעקע היו רק לימאים עבי גוף שחיכתה להם אישה בכל נמל. על חולצות בטן, מחשופי קורקבן וג'ינסים שיושבים על קו שיער הערווה לא העזנו אפילו לחלום. היו לנו חולצת תכלת מדיאולן בקיץ, ופלאנל בחורף: התלבושת האחידה שלנו.

    עברית מדוייקת, לשון, קטעים שלמים של תנ''ך שנלמדו על פה, פתגמים מהמקורות, ניבים-  את כל אלו למדנו בבית הספר, לא דיקלמנו כדי להקיא למחרת בקורסי הכנה לפסיכומטרי. רובם גם נותרו נטועים בנו עד היום. לא היה מצב שאמרנו שתי שקל. (לא בטוח...) גם לא סיימנו כל דבר שנגמר. פשוט גמרנו אותו.

    לרובנו היו משפחות דו הוריות שהורכבו מהורים משני מינים שונים. לא חשבנו אז שזה מוזר. להזכירכם, להומו ספיאנס היו אז רק שני מינים: זכר ונקבה. כל הקומבינציות האפשריות שקיימות היום טרם יצאו אז מהארון. משפחה חד הורית; משפחה חד מינית; משפחה דו מינית חד הורית; משפחה דו הורית חד מינית; כל אלו היו תופעות מעבר לכל דמיון.

    הורינו היו אז בשנות הארבעים או תחילת שנות החמישים שלהם. הם היו עד כדי כך מבוגרים בעינינו שלא יכולנו להעלות על דעתנו שהם עשו סקס למשל. יכולנו לדבר אתם רק על דברים שלא היו חשובים לנו באמת. על עזרה שלהם בהכנת שיעורי הבית יכלו לבנות רק בודדים.

    פעם בשנה יצאנו לטיול שנתי עם כמה מורים אמיצים וכמה הורים. לאיש מהם לא היה מושג מה בדיוק הייתה מטרת הטיול. הם פשוט זרמו איתנו. אף אחד לא דאג. איש מאיתנו לא צלצל הביתה במשך כל אותם ימים וגם לא קיבל טלפון מנג'ס מההורים כל שעה וחצי. ההורים שלנו פשוט סמכו על המורים. יש מצב שאתם יכולים לתפוס את זה?

    אני חושב שזה היה פחות או יותר ככה. ואם לא כך בדיוק-  תודו שזה היה דומה. רק דבר אחד אני לא יכול להבין: איך הצלחנו בלי אופנוע, בלי גראס, בלי אסיד, בלי נייד, בלי אס אמ אס, בלי סכין קפיצית, בלי מחשב , בלי מכונת צילום, בלי בגדי מעצבים, בלי דיסקמן, בלי די ג'יי, בלי האוס, בלי טכנו, בלי ראפ, בלי קונדום- איך הצלחנו בלי כל אלו לגמור תיכון.

     
    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/2/10 09:29:

      צטט: פלסף 2010-02-02 10:04:47


      ... אולי הציפיות שלנו מחיינו עלו מהר יותר מאשר השיפור הממשי בהם, מאז ועד הלום?...  

       

      זהו. רגוע

        5/2/10 09:14:

      צטט: shimi79 2010-02-04 10:54:23

      במושגים של היום.. מה שכתבת נשמע כמו מדע בידיוני.. :-(

       

      כן - לטוב ולרע...45 שנה שינו את עולמנו בגדול - ועדיין הוא  צר כעולם נמלה..

        4/2/10 10:54:
      במושגים של היום.. מה שכתבת נשמע כמו מדע בידיוני.. :-(
        2/2/10 10:04:

      אני לא משתגע על הטוב, לכאורה, של פעם...אני גם לא עוין את הרע, לכאורה, של היום... אומנם אני בהחלט מתגעגע לעתים לנעורי הקסומים, שאפשרו לי לחוות את העולם בריגוש ראשוני גדול, אבל כלל לא בטוח שהבריזה הייתה אחרת, או שהשמש הייתה ידידותית יותר, או שהאדם סביבי היה ראוי יותר... אולי הציפיות שלנו מחיינו עלו מהר יותר מאשר השיפור הממשי בהם, מאז ועד הלום?...  
        31/1/10 12:40:

      *

      אכן באמת מדבר אל הלב, תודה שהבאת.

      אני זוכרת עדיין בזכרון עמום ימים של פעם, בהם היתה טלוויזיה רק אחת לכל השכון, וזה לא היה מי יודע מה חסר, שהיו עושים לי בגדי מעצבים מכל מיני דברים גם וילונות וזה יצא מקסים, והמעצבת היתה אמא שלי,

      שהיינו יוצאים למכולת ללא לנעול את הבית בכלל ואף פעם אף דבר לא נגנב,

      וכשמישהו היה זועק לעזרה כל השכון היה קופץ כי היו שומעים.

      ובכל זאת הילדים גדלו, ההורים פרנסו בכבוד משפחות, ואף אחד לא זרק סלון ישן רק בגלל שישן אלא מיחזר אותו או העניקו לאחר, זבל היה פחות, ושמחה היתה יותר....

      :-))

        24/1/10 17:28:

      צטט: מ.י.כ.ל. 2010-01-21 20:24:06

      מקסים.

      עצוב שהיום זה כל כך השתנה, אמנם קורים גם דברים טובים, בתחומי טכנולוגיה ורפואה, אבל מבחינה חברתית, נראה לי שאנחנו הולכים לאיבוד. 

       

      תודה.  

      ודאי שקורים דברים טובים - הבעיה היא שאנו לא יודעים להגביל את עצמנו עם הדברים הללו. 

      כמו לא להשתמש בנייד בלי סוף, ודאי לא לשיחות נפש באמצע הרחוב ובאוטובוס....

      (כשאני שוכחת אותו לפעמים או לא פותחת כל היום  - איזו הקלה והרגשת שחרור...)

      יופי לפגוש את כולכם פה בקפה - אבל אם זה בא על חשבון יצירה, קשרים עם האנשים שסביבי - זה רע...ההתמכרות ללא חשבון...

      הרפואה מתקדמת בצעדי ענק - אבל יותר מדי ממוקדת על סימפטומים במקום להתייחס למכלול הנפשי-גופני שגורם להם...

      וכו וכו

        21/1/10 20:24:

      מקסים.

      עצוב שהיום זה כל כך השתנה, אמנם קורים גם דברים טובים, בתחומי טכנולוגיה ורפואה, אבל מבחינה חברתית, נראה לי שאנחנו הולכים לאיבוד. 

        21/1/10 19:41:

      flicer צודקת בעצם כמעט תמיד
        21/1/10 19:36:

      צטט: flicker 2010-01-20 11:06:53

       

      אכן טוב שהבאת.

      תודה ליזי.

       

      מעניין - את כבר דור אחר - או שניים - ביני ובין ילדי...

        20/1/10 11:06:

       

      אכן טוב שהבאת.

      תודה ליזי.