אביא כאן לראשונה, בעברית ובהמשכים את הרצאתי .

המושג "דחיסת מרחב וזמן" מתייחס לתחושות ולמאפיינים הקשורים בהאצת קצב החיים מאז המהפכה התעשייתית, האצה המאפשרת להתגבר על מרחקים והפרשי זמנים על פני הגלובוס. בסייברספייס העולם המכאני, האיקלידי והמפוצל, הולך ונעלם מאחורי מסכי המחשבים, ובמקומו צומח עולם היפרבולי אלקטרוני וסימולטאני.

ההאצה שהחלה מהמאה ה-19 ערערה את תפיסת המרחב הניוטונית איקלידית תלת-הממדית, והזמן הליניארי המתקתק בקצב קבוע מאז הבריאה, והוחלפה במרחב וזמן לא-איקלידיים של שדות אנרגיה דינאמיים. הקדמה בדמות מנוע הקיטור, החשמל והאופטיקה צמצמו מרחקים, תוך דחיסה ו"עיוות"  ללא הכר של הסביבה. המרחב והזמן שנחוו בקצב הליכה איטית, נדחסו תוך כדי נסיעה ברכבת. 

 סכמת דחיסת העולם ביחס למהירות התנועה Harvey, David (1989). The Condition of Postmodernity

JOSEPH MALLOR WILLIAM TURNER “Rain, steam and speed”, 1844

הופעתה של  תורת היחסות הפרטית והכללית של אלברט איינשטיין, ואחריה המכאניקה הקוונטית, עם תחילת המאה ה-20, צופפו ודחסו עוד יותר את המרחב והזמן הגלובלי. החידושים הטכנולוגיים המשיכו והאיצו את המבט והתנועה האנושית במרחב זמן ההולך ונדחס.

במהירות האור, ההווה והעתיד מתאחדים ונדחסים, ההיסטוריה הופכת מעגלית ומחזורית, וכתוצאה מכך, הזמן חדל להשתנות כיוון שהוא מכיל את כל השינויים. ברגע נתון, ניתן להבחין בכל חלקיו של האובייקט - אחד שמופיע ומתגלה, ושני שהולך ונעלם.  תופעת דופלר בה ניתן להבחין לראשונה בציורי הקטרים של טרנר, בהם המציאות נדחסההתרחבה, מובאת בצורה הקיצונית ביותר באמנות הסייברספייס כאשר מחד היא דוחסת את מרחב זמן המידע לקרבה מיידי, בה הכול כבר כאן ועכשיו וזמן היציאה הוא גם זמן ההגעה. ומנגד הממשי התרחק עד אינסוף ונעלם למעשה.

האמנות הייתה חלק מרכזי בתהליך. האצת האובייקט האמנותי, תודעת האמן והצופים, למהירות הקרובה למהירות האור "הקפיאה" את התנועה, ואילו הזמן עמד מלכת  בקוטב גלובאלי, היא נקודת האומגה. מרחב וזמן סגורים אלה הם הסייברספייס,  שהתמלא בשכפולים וחזרות של אובייקטים שהוגדרו עד כה כסימולקרה וגרמו לבלבול, כאוטיות ולסכיזופרניה במושגים של מרחב וזמן מסורתיים.  בחינה מחודשת של התופעה חושפת את היותה  ממד נוסף, "משך", או התמדה של אובייקט פיזי, הנוצרים כתוצאה מהמרתו למידע דיגיטאלי הנע בסייברספייס במהירויות הקרובות למהירות האור. היצירה האמנותית בסייברספייס מעמידה את צופיה מהמרחב הפיזי  מול  "חלל של מוטציה לא מובנת" (ג'יימסון 2002, 63).

עבור הסייבר-צופים שהפנימו את השינויים בעידן הדיגיטאלי, היצירות בסייברספייס הן "משך" קוונטי של יחידות מידע, המתארות אופציה אחת מיני רבות אפשריות. יצירות אמנות בסייברספייס, נתפסות על ידי גולשים המודעים לחווית דחיסת מרחב זמן, כמציאות ממשית יומיומית של זמן אמת במרחב הוליסטי היא ה"נוספרה" של דה שארדן (דה שארדן  2005, 190) . המציאות הופכת למציאות כפולה (stereo-reality) וסימולטאנית המורכבת מהמציאות הפיזית, ומהמציאות המדומה (Virilio 2000 15, 115, 120). 

אובייקט אמנותי ממשי מסורתי, כמו פסל או תמונה, הנמצא במרחב ליניארי ואיטי, הוא בעל גבולות מוגדרים, ו"אורה" המייחדת את הכאן-והעכשוו הייחודי שלו (בנימין 1991, 20). אובייקט אמנותי בסייברספייס, מוגדר כמידע  במרחב אלקטרוני הלובש ופושט צורה,  ומקשר בין אנשים,  ללא תלות במקומם הגיאוגרפי במרחב הממשי. האובייקט האמנותי וגבולותיו הופכים לעמומים ומשתנים במרחב בזמן סימולטאני, תוך יצירת משבר חמור בתפיסת המציאות כפי שהוגדרה בעבר. בהקשר זה פרדריק ג'יימסון, מתאר סובייקט שאינו יכול למקם עצמו ברורות ביחס לאובייקטים שעברו דה-קונסטרוקציה בהם הוא מצוי דוגמת  מלון וסטין בונאונטורה בלוס-אנג'לס. סובייקט המנווט במרחב המלון, חווה  משבר בתפיסת רצף הזמן, וזרימה של הווה עבר ועתיד.  המשבר גדל והולך עת קירות המבנה מתכסים בתצוגות ענק אלקטרוניות, המקרינות בזמן אמת פנוראמות מרוחקות.