חברה  הכי טובה  שלי עובדת בשלוש עבודות. ואל תשאלו אותי למה, למה אין לי כוח לזה. גירושין, משכנתא, ילדים, שיניים. חיים. ברגיל.

הבוקר קיבלתי אס.אם.אס: "פיטרו אותי משלומי". "וואלה?"-השבתי. זה לא היה צפוי.

"באסה, אבל יהיה בסדר, הכל לטובה".

"כן, אני יודעת, יהיה בסדר"-כתבה. יש לה ביצים, זאת, חשבתי לעצמי.

בצהריים התפניתי לדבר איתה. "שמעי- אמרה- לפי איך שהוא התנהג טוב שלא נתקעתי שם הרבה זמן. יום ראשון היום, שבוע חדש, הכל ניסיונות".

חברה שלי יש לה עניינים עם אלוהי היהודים, כמו שאתם מבינים. "יאללה, הכל שיעורים"-אני לאלוהים שלי אין עם אחד נבחר. אצל האלוהים שלי כולם נבחרים. anyway , היא נשמעה סבבה.

בשעה ארבע בדיוק-אני יודעת, כי שמעתי חדשות מהרדיו של השכנה הרומנייה מהבניין ליד-הגיע אס.אם.אס נוסף. "פיטרו אותי גם מרוזי". דיי, אפילו בשבילי, שאני תרפיסטית  ופוקר פייס בשבילי זה כמו חיוך "מה קורה, משה?" בשבילכם, זה היה קצת יותר מדיי. ניסיונות ניסיונות, אבל... 

האמת, לא ידעתי מה להגיד. זאת חברה שלי הכי טובה. לא איזה אמא שפוגשים כל בוקר בדרך לבית הספר, לא שומעים אפילו על מה היא מתלוננת כי יש רעש של האוטובוס שעובר בדיוק,  רק ברור לפי הבעת פניה שהיא מתלוננת,  אומרים "יהיה בסדר" ושוכחים תוך כדי האמירה. זאת חברה הכי טובה שלי.

אחרי הצהריים הם באו. הילדים מייד נכנסו לחדר וסגרו את הדלת. אני אומרת לכם, הילדים של היום...

והיא... מתחת למשקפי השמש המעודכנות שלה (טוב, בן אדם שעבד פעם בשלוש עבודות יכול להרשות לעצמו משקפי שמש פצצה!) זלגו הדמעות.

"אאאוווי, מותק"... חיבקתי אותה. מה כבר יש לי להגיד? את חזקה, את שורדת, את תסתדרי? עדיף כבר לשתוק. אז שתקתי.

"מה  הוא רוצה ממני?"-שאלה. הוא זה אלוהים. "אם הוא רוצה להגיד לי בזה משהו, אז שיגיד כבר! שייתן לי סימן! שאני אדע שזה לטובה! כמה כבר כוח  נראה לך שיש לי?"- היא לא באמת התכוונה שאני אענה.

"אני יודעת שבסוף הכל לטובה, את יודעת שאני יודעת"...

פתאום הבזיקה לי מחשבה. "אולי  הוא  לא יודע שאת יודעת?" כבר אמרתי לכם, הוא  זה אלוהים.

"וואלה?"...

עשיתי לנו צ'אי.  לא מהשקית, אמיתי, כזה שכותשים בעלי, עם פלפל וזה... "את אלופת הצ'אי, הא?"

חייכתי וליטפתי לה את היד.

"למה נראה לך שהוא לא יודע"?-חיממה את ידיה בחובקה את כוס הזכוכית.

"אין לי שמץ... רק חשבתי לי פתאום שתמיד במצבים כאלה אנחנו מבקשים ממנו הוכחות. ואולי עכשיו תורך, אולי עכשיו הוא מבקש שתוכיחי את"...

"עוד  לא הוכחתי מספיק עד עכשיו?"

צחקנו. זה מה שאני אוהבת בה הכי.

שגם כשהיא בוכה היא מבינה עניין.

"לכי תדעי מה הוא רוצה הפעם"-הרהרה.

ברור שלא נשארנו בענייני העבודות... אנחנו בנות. יש לנו מלא דברים לדון בהם. 

בארוחת הערב כבר היינו שתינו  בילדים, אמא-פנקייק- בננה-דבש-קוקוס-צימוקים- כמו-בסיני. כאילו שהם זוכרים בכלל איך זה היה פעם בסיני. 

מדי פעם חייכנו אחת אל השנייה. אנחנו לא תמיד צריכות לדבר. אפילו ששתינו לא סותמות לרגע. אנחנו חברות הכי טובות. 

ידעתי - וכך גם היא - שאני צודקת. אלא שבניגוד אליה חשבתי על עצמי. זה היופי בחברה הכי טובה, שאפשר לנוע לאן שלוקחות המחשבות, אליי, אליה, מותר.

חשבתי האם אני הוכחתי לו. נכון, הוא" זה אלהים", כבר אמרתי לכם קודם.

את אמונתי, את דבקותי, את מסירותי. את ההזדקקות.  את הכוח. את הנאמנות. ומה אם הוא חושב שלא? ומה אם הוא ירצה  הוכחה גם ממני? ומה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו, עכשיו שאני כבר יודעת שלא הוכחתי?...

איך שהגלגל מסתובב לו. רק לפני שעתיים עוד הייתי בחורה שלווה, אופטימית, טובת לבב ושמחה בחלקי.

ועכשיו...  בשנייה התארגן לי  פה סמסטר חדש...  כאילו שאחרי זה האחרון באמת הייתי בחופש. אני עוד במבחנים. חלקם מועד ב'. חלקם...

עזבו אתכם, למה להרוס את המוניטין שיצא לי.

הם הלכו.

שתינו שתקנו כל כך, שבתי שאלה בדאגה "אמא, רבתם?".

"נראה לך – צחקתי – זאת חברה שלי הכי טובה".

"אה – פשוט הייתן שקטות כאלה". "הייתן" זה במקור. אני מקפידה.

היא הלכה לישון. סיפור, ליטופים, נשיקות, אמא-תכסי-אותי, לילה טוב.

רק שתהיה בריאה, ושמחה, ומאושרת, אני מדברת איתו בדיבור הרגיל.

דואגת לה, מה יהיה, סוגרת איתו דילים.

חצות עכשיו. שלגיות חוזרות הביתה, השדים יוצאים מהארונות.

מחכים לך בפינה, חוגגים על כל ספק קל. 

ואני? אני יושבת לי בקליניקה שלי, בכורסתי הישנה האהובה, נרות וקטורת ורוח קטנה שמרקידה את החרוזים בוילון ובשנדלייר,  וחושבת – איזה נח זה לתת מכאן עצות...