מכת בכורות, המכה העשירית, מחרידה מכולן ומעוררת לא מעט תהיות. היא נגזרת על פרעה כשהוא בשיא של קשיחות לבו, ובמידה מסוימת הוא הביא זאת על עצמו גם אם ה' הכביד את ליבו.

שלוש המכות האחרונות יוצרות "הסלמה" של חושך ועיוורון: הארבה המכסה את עין הארץ, מכת החושך ומכת בכורות המתרחשת אף היא בחושך, באמצע הלילה.

"ויאמר משה כה אמר ה' כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים: ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים וכל בכור בהמה: והיתה צעקה גדלה בכל ארץ מצרים אשר כמהו לא נהיתה וכמהו לא תסף: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" (שמות יא/ד-ז).

התגובה היחידה המוזכרת היא "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים" (שמות יב/לג) הנראית יותר כתגובה של פחד.

הכלבים השותקים נושאים על עצמם כך נראה, את הטראומה של אותו לילה. עשרות אלפי גוויות, מתים בכל בית ובית... יתכן שהשקט איננו שקט אובייקטיבי, אלא תפיסה של שקט, אחרי טראומה. יתכן וגם היוצאים לחירות שרויים בהלם. להסתגר בתוך הבית? לצבוע משקופים בדם? להמתין לראות אם אכן ננצל? לשמוע את זעקת העם המצרי העולה שמימה... ולא להיות בהלם?