"אני לא מבינה למה את צריכה לציין שהשיחות שלך הן עם ריטה פאבונה. למה את לא יכולה להמציא לי שם בדוי." אמרה ריטה ומצצה ביסודיות את אחת הסיגריות המסריחות שלה. תוך כדי כך התקבצו עשרות הקמטים סביב פיה והעלו בי דימוי רקטלי.

"בגלל הנרקסיזם, כמובן." עניתי. מאז שהכרתי את עצמי התהדרתי בשמות של חברים מפורסמים. כך ניסיתי להעלות את הערך העצמי שלי. ללא הצלחה.

"אז איפה היינו?" שאלה ריטה, "ניסינו לקבוע מה נורמלי? נראה לי שאף אחד לא יודע מה נורמלי. מקסימום אפשר לשער מה לא נורמלי."

"אז אם אמא שלך מתה, להתאבל שלושה חודשים זה נורמלי?" התנדנדתי על שתי הרגליים האחוריות של הכסא ונשענתי על מעקה המרפסת.

"המממ... זה נשמע לי סביר. כן."

"ושנה?"

"זה עדיין, כמה שזה הרבה זמן, יכול להיות בטווח הנורמלי."

"שנתיים?"

"לא. לא נראה לי. זה כבר דפוק." היא ניערה את תלתליה הצבועים בכתום. משקפי השמש השחורים שלה הלמו אותה להפליא.

"או. קיי. הנה אתגר בשבילך: אם אמא שלך מתה, ולא מזיז לך בכלל. זה נורמלי?"

"המממ.... את יודעת מה? הייתי אומרת שזה נורמלי. ואני לא הולכת בכלל לנתח את זה."

"חבל." אמרתי. לרגע הצלחתי לשמור על שיווי משקל על שתי רגלי הכסא.

"את חיה יותר מדי בראש." אמרה לי ריטה.

"כן. כולם אומרים." חזרתי לרצפה עם הרגליים הקדמיות.

אחרי הרהור קצר, היתה לי עוד שאלה.

"תגידי, ריטה. זה נורמלי להרגיש אשמה שלא מזיז לך בכלל שאמא שלך מתה?" 

"במקרה שלך - כן."

"זאת אומרת שמי שלא אכפת לו הוא נורמלי, ודווקא מי שקשה לו לעבור הלאה, הוא הלא נורמלי. מוזר."

"אני יודעת? לי זה נראה נורמלי."

"וזה נורמלי לבזבז בגלל זה מהר את כל הירושה שלך כי את מרגישה אשמה, כי לא מגיע לך שיהיה לך, כי לא מזיז לך שהיא מתה?"

"לא. זה כבר לגמרי דפוק." אמרה ריטה וכיבתה בנחישות את הסיגריה המסריחה שלה. "את רוצה עוד קפה?"