אין מה לעשות.
אני הרי לא אנוח ואני לא אשקוט עד אשר מישהו או משהו יוריד לי נבוט לראש וישתק אותי.
ככה אני, צריכה בומים אור קוליים בכדי להרגיש שכנראה הגזמתי.
ככה זה אצלי בהכל: בסגירת הפה ובידיעה מתי הגיע הרגע לסגת לאחור ולא לאפשר לכנות שלי להפוך לחוסר טקט משווע, מתי להפסיק להתזז ולהבין שגם אם אסיים כרגע לטפל בלקוח הלא שיבוא המשהו האחר שיהיה רק הדבר הממש ממש ממש אחרון שאני עושה היום...לפני האחרון הבא אחריו.
אבל את הנבוט שלי חטפתי ביומיים האחרונים כאשר לפתע צמרמורות עזות החלו להופיע, ארובות העיניים איימו להתפוצץ מפאת כאב ומה אני עשיתי? המשכתי הלאה, נסעתי ללקוחה יקרה שנתנה לי שיעור חשוב לחיים כי היתה שם במקום שלי פעם ...
ומה עשיתי אמש? כי בכל זאת כבר אז הייתי די קודחת? יצאתי מהבית כי רציתי לעשות טוב לחברה שעשתה אירוע, האמת נהניתי מאוד ביחס לעובדה שהשתתפתי ודיברתי בעיקר לא לעניין, באמת שכבר לא הייתי מואפסת לחלוטין.
ואז התברר הכל...כשאני בחוץ שם, מחוץ לקופסת המחשב, אני אדם שדי עסוק בלהתחשב באחרים, לעיתים על סף הביטול העצמי.
פתאום הבנתי למה אני כאן, אני כאן בכדי להפסיק להתחשב, כאן לא מעניין אותי כלום, רק אני.
לעיתים זה עשוי להראות כמו פרץ נרקסיסטי לא כן? אך זו בעצם מחאה על שנים של התחשבות יתר בכול אותם שסביבי, המקום בו האמפטיה מפנה מקומה לרצייה ולעזאזל, את מי אני צריכה לרצות כל הזמן?
מה כפת לי לא להיות נחמדה חמודה וטופו? הלא בפנים אני דעתנית וזו הסיבה שלא פעם אני נעלמת מהנוף שבאיזור, כי לא בא לי עם כולם, בא לי לבד, למה אני כותבת? כי זו הטריטוריה הכי שלי בעולם, כאן אני אדון הכתיבה, אדון לעצמי.
כאן אני לא נושאת בשום תפקיד:
אני לא אמא.
אני לא בת של...
אני לא השכנה של...טוב רק שלך ואתה יודע מי אתה...
כאן אני רק שלי כפי שהייתי צריכה להיות ללא התניה, ללא פרפקציונסטיות, ללא מגבלות.
כאן אני חופש וכשאני חולה וקודחת אני מבינה שהגיע הזמן שגם שם שזה פה בחיי האמיתיים אתן לעצמי מעט חופש.
חופש!!! |