קיץ, לפני כמה שנים, השתתפתי בחפירה ארכיאולוגית.

היינו כ15 סטודנטים ישראלים מאונ' ת"א, אלינו הצטרפו קבוצה של סטודנטים אמריקאים, כמה סטודנטיות אוסטרליות וצרפתייה אחת.

מדי יום היינו אמורים להגיע לאתר ב5 בבוקר, כאשר תחילת העבודה ב5:30.

מדי יום הייתי משכימה ב4, ועל אף שחפזתי (בטוח כח כלשהו התערב לעכבני) לא הצלחתי להגיע לפני 5:15, כשאחרי מטפטפים שאר הסטודנטים הישראלים, טרוטי עיניים, ממלמלים בזעף, רק כדי לצפות בקבוצת האמריקאים כבר באתר, מצוחקקים ומלאי אנרגיות, משמנים את גופם בשלל מקדמי הגנה, וממתינים בקוצר רוח לתחילת יום עבודה נוסף.

ב5:30 האחראים באתר זירזו אותנו לרדת לחפירה, כשכל אחד תופס לו כלי עבודה.

ניגשנו לעבודתנו, מנסים לא להכביד יתר מעמסה על גופנו, כי בכל זאת מוקדם מדי, לקול הקילשונים המכים במרץ בחלקה של האמריקאים.

בסביבות 6, יואב מתרומם, מסמן לי בראש, יאללה קפה?..

יצאנו מהבור לפינת הקפה, כשאייל, האחראי על השטח שלנו, כבר מגניב מבט מודאג. יואב החזיר לו מבט של, קפה קטן, איך אפשר להתחיל את הבוקר בלי..

עמדנו, לוגמים מן הקפה באיטיות, מהנהנים ומתפעלים מן המרץ של האמריקאים.

חזרנו לעבודה.

השמש כבר עלתה בשלב הזה, ונהיה חם.

עברתי  לעבוד ליד ענת. אני גורפת בעדינות עם הטורייה, והיא מטאטא את שאריות החול מן הריצפה שרצינו לחשוף, כשאנו שקועות בשיחה, על הטבעת שאילן מצא יום לפני וחשב למכור אותה, אולי לעשות קצת קופה קטנה, אבל מסתבר שלא הייתה שווה מאום.

אחרי חצי שעה גילינו שאנחנו עובדות על אותו חצי מטר, ולמעשה טאטנו את כל הרצפה יחד איתה. עברנו מיד לעבוד בפינה אחרת לפני שאייל ישים לב.

אילן צעק ששכח להביא את בקבוק המים שלו ואולי למשהו יש. ענת נידבה את שלה. כולנו נעצרנו, רק להזכר שמזמן לא עשינו הפסקת מים, מה שגרר עוד שיחה לגבי אלו ממצאים יקרים אנו עומדים לחשוף.

עוד קצת עבודה. מוטי ניגש אלי, שאל אותי מה אני חושבת על האוסטרלית שם. אמרתי שהיא סבבה, אבל לא נראה לי שיש לו סיכוי איתה. אילן, שעבד קיר לידנו, מגרד עם מרית קטנה כמה גרגרי חול סוררים, זיהה שיחה בעלת פוטנציאל ומיד דילג לעברנו, טען שדוקא הצרפתיה שווה, רק כדי לגלות שאסף הקדים אותו.

אייל, שגילה איפוק סביר עד עכשיו קם מכיסאו וצעק לעברנו - חברה, מה קורה?

יו, איזה קרציה הוא, סיננה ענת והמשיכה, טוב, את יודעת שהוא בתהליכי גירושין. כולנו מילמלנו חזרה ש וואלה, זה מסביר למה הוא כזה עצבני.

ב9 הפסקת אוכל. סנדוויצ'ים עם גבינ"צ או טונה שעמדו כל הבוקר בשמש הקופחת, מה שהוסיף משמעותית להפסקות השירותים שלנו.

ב9:30 נסתיימה ההפסקה. האמריקאים קפצו בחדווה חזרה לשטח. ענת, החלה מסדרת את שערה, יואב, עדיין מעשן את הסיגריה החמישית שלו, אילן ואני בשיחה ואסף סתם מנמנם.

אייל ניגש אלינו וציין בזעם שנגמרה ההפסקה. קמים, מה הסיפור, החזיר לו אסף מתוך הנימנום.

עברו עוד חמש דקות. אייל חזר אדום כולו, צעק עלינו שזה לא יפה, ואיך אנחנו נותנים לאמריקאים לעבוד ואנחנו עוד יושבים פה.

אילן, קוטף כמה גבעולי דשא, לחש לי, היה קצין בגולני, חושב שאנחנו חיילים שלו..

חזרנו לעבודה. אסף סחב שני דליי חול למכולה וכשחזר הטיח אותם בזעם על האדמה. כוססאמו, אני עובד כמו פועל ערבי. כולנו הנהנו בהסכמה וכאות מחאה עשינו הפסקת מנוחה קצרה.

עובדים עוד קצת. עודד, שנתפס לו הגב ביום השני ולטענתו הרופא אסר עליו לעבוד כל החפירה, סיפר בדיחה. אסף ואילן שהיו מרוחקים מעט הניחו את המטאטים שלהם והתאספו סביבו למרתון בדיחות. אייל שוב התערב.

אסף, שהבחין בנועם, שכל אותה העת שוטט לו באיזור חסר מעש, זרק לעברו - את רוצה אולי קפה ,חמודה?. איזה נצנצן זה, לחש לעברי, בא לי לפרק אותו, לא עשה כלום מאז תחילת החפירה.

בשלב כלשהו נשמעו קולות התרגשות מהחלקה האמריקאית. מסתבר שאחד הבחורים שם, שכבר הספיקו לחשוף חלק משמעותי משער המצודה, גילה חרפושית עם כתובת מימיי רעמסס הIII.

אילן הפסיק לגרד איזו אבן קטנה, הרים את ראשו וסינן, איך, איך זה שתמיד האמריקאים מוצאים משהו ואנחנו כלום?

אסף הצטרף אלינו ונעמד לידו. אין, יש להם מזל לאמריקאים האלה. זה רק מזל, אחי.