אני בן ארבעים וחמש ואמי בת שבעים ואחת. אלמלא מתה היתה סבתי עכשיו בת מאה ותשע.
בקיץ של שנת 74 נפטר סבי מצד אמי, וסימן אגב לכתו את סיומה של תקופת ילדות בעלת גוון מסויים. בשנים שקדמו למותו היינו, אחותי ואני, מבלים חלקים גדולים של הקיץ בבית סבי וסבתי שבחיפה. בבוקר היינו יורדים באוטובוס קו 3 מהמרכז לחוף הכרמל. שם הייתי נכנס למלתחות הנשים - ביחד עם סבתי, דודתי ובנותיה האורחות מגרמניה ואחותי הגדולה. גופותיהן העצומים והמדושנים מלחם-במרגרינה של זקנות חיפה זכורים לי היטב, ומראיהן משתלב בטעמם המתוק-מלוח של ענבי סולטנינה אותם נאלצתי לאכול בידיים שנשטפו זה עתה במי הים, ובתחושת הגריסה של חול בין השיניים.
בקיץ בו מת סבי הייתי בן תשע. במותו נראה לי זקן מאוד וכך נראתה לי גם סבתי. אלא שהיא המשיכה לחיות עשרים ושתיים שנים מאוחר יותר - ואז היתה זקנה באמת. זה היה כמעט רבע משנות חייה בסך הכל. שנים שהיו לה עשירות, פוריות ומלאות חיים.
בשנים האחרונות לחייה נפרדה סבתי אט אט מתחומי עניין והתעסקות שליוו אותה במשך השנים, אם משום שחשה שלא תוכל להם יותר או שהיו מיותרים לטעמה. וכך החליטה יום אחד שהעברית - שפה לבנטינית וחסרת חן לטעמה - אינה ראויה יותר לקריאת ספרות, אלא לעיון בעיתון הארץ בלבד. ליום הולדתה השמונים וחמש, נאלצתי לקנות לה ספר של עמוס עוז במהדורה אנגלית. גם זו היתה פשרה מסויימת מבחינתה, שכן לא ניתן היה להשיג תרגומים לשפה הרוסית באותם ימים. כמה הייתה שמחה למראה חנויות הספרים ברוסית הפזורות לאורך רחוב אלנבי שעל פניהן אני חולף עתה יום יום.
באתי לבקרה בביתה שעל הכרמל ומצאתיה פוסעת בחדר העבודה שלה מצד לצד כעוסה וזועפת כפי שלא ראיתיה מעולם. כשניסיתי להבין על מה יצא קצפה, הרימה מן המכתבה שלה משהו עטוף בנייר חום והטיחה אותו בחוזקה בחזרה אל משטח העץ המבריק. בפנים היו ארוזים שני כרכי הביוגרפיה של דוסטוייבסקי מאת אנדריי מוצ’לאסקי שתורגמו זה לא מכבר לעברית. “גסות רוח”, סיננה סבתי, ספק לעברי, ספק אל כל קירות העולם, “לבנטיניות”, המשיכה. “אני, שלמדתי את דוסטוייבסקי בתיכון בשפת אימו ואמי, צריכה לקבל ממנה את הביוגרפיה שלו בעברית? איך היא לא מתביישת!" האשה אליה כוונו קיתונות הרותחין היתה אחייניתה היחידה של סבתי, שמתוך כבוד רב לדודתה, באה מתל אביב לברכה ליום הולדתה ומתנה בידיה.
את הספרים, שלא יכלה להשלים עם נוכחותם בביתה, אימצתי כמובן באותו רגע, על אף מבטה מלא החמלה והמובס, שהנה גם נכדה האהוב לא יידע את דוסטויבסקי אלא בעברית.
אבל דווקא טולסטוי הוא שעולה בדעתי כשאני חושב על סבתי, שכן תמיד אמרה שאנה קארנינה הוא הספר היפה ביותר שקראה מעודה, ורק היתה רוצה לומר לו, לאדון טולסטוי, שטעה בהתייחסותו לאושרן ועצבונן של כל המשפחות בעולם, שכן לא רק המשפחות השמחות דומות זו לזו, כפי שגרס, אלא - בסופו של דבר - גם עצבונם של אנשים אינו שונה כלל ועיקר בין אדם לחברו.
----
בחופשה הראשונה שלי מן הצבא שבתי אל הספריה הציבורית בעיירת הולדתי כדי לגנוב משם ספר.
התחלתי להחליף שם ספרים בגיל שש או שבע. בעיקר את החמישיה והשביעיה הסודיות של אניד בלייטון. אחר כך בחרה בשבילי הספרנית ספרים לבני הנעורים. בגיל בר מצווה בערך התחלתי לבחור אותם בעצמי. הראשון שקראתי היה חלומו של ברונו של אייריס מרדוק, והחוויה שהוא הותיר בי גרמה לי לקרוא את הספרים שלה אחד אחרי השני ולהתייאש כל פעם עוד קצת על כי אינני מצליח לשחזר את אותה תחושה של הספר הראשון, אבל את הגוון האדום על הכריכה שלו אני זוכר מצויין מפני שלא ראיתי צבע כזה בשום מקום יותר לעולם. ביחד עם מרדוק התחלתי לקרוא את הספרים של יז'י קושינסקי והרמן הסה. אלה בטח לא ספרים רעים אבל אני חש הקלה מעצם הידיעה שסיימתי איתם לפני גיל 14.
הספריה העירונית שלנו בנצרת עילית היתה מורכבת ברובה מספרים ישנים, כאלה שהכריכה שלהם היתה דמויית בד ירוק כהה או בורדו. הייתי שולף אותם במאמץ רב מן המדפים ופותח את הדף הראשון כדי לדעת איזה ספר אני אוחז בידי כי מהבחוץ אי אפשר היה ללמוד דבר.
בגלל הרמן הסה נדבקתי תחילה אל סופרים גרמנים אחרים. היינריך בל וזיגפריד לנץ ומקס פריש וגינתר גראס. הייתי בא עם שלושה ספרים אל הדלפק והספרנית - שלצערי אינני זוכר את שמה אבל כשהייתי בכיתה ח' הבת שלה היתה חברה שלי למשך שבועות אחדים - היתה מושיטה יד, לוקחת ממני את הספרים שבחרתי, מכווצת את שפתיה לפנים כמו לתנועת נשיקה מוגזמת, ואז אומרת לי במבטא אוסטרו-הונגרי איטי וכבד: "נ-ו ל-ח-ב, א-נ-י א-י-נ-נ-י ח-ו-ש-ב-ת ש-ז-ה-ו ס-פ-ר ש-מ-ת-א-י-ם ל-ג-י-ל-ך".
ובאמת רובם לא היו לגילי. אחדים מהם, כמו למשל השיעור בגרמנית ומוזיאון המולדת של זיגפריד לנץ, אינני בטוח שהם מיועדים לאיזשהו גיל באופן כללי. אבל את כולם קראתי, מקצה עד קצה. קראתי את בלזק ואמיל זולה, ואמיל אז'אר על שמותיו השונים, את המינגווי וסול בלו וברנרד מלמוד וגו'ן אפדייק וכל מה שיכולתי למצוא שם בספרייה.
ובאחד הימים, בעודי שולף ספר אחר ספר - היתה לי שיטה לעבור על כל המדפים כולם תוך השארת פתקים קטנים כדי לדעת מאיפה להמשיך בפעם הבאה - הוצאתי ספרון לא עבה במיוחד והכותרת בעמוד הראשון אמרה:
א. קסטנר
פביאן
מקורותיו של בעל מוסר
חשבתי שזו טעות, שכן הייתי משוכנע שקראתי את כל ספריו של א. קסטנר כבר בגיל 8, ולא שמעתי מעולם על ספר שכתב למבוגרים. אבל הפכתי דף והתחלתי קורא בו, ככה בעמידה בין המדפים:
"פביאן ישב בבית הקפה, שפלטהולץ שמו, והעיף עיניו על כותרות עיתוני הערב: ספינת אוויר אנגלית נתפוצצה מעל חופי בוואי, ילדה בת תשע קפצה מחלון, שוב בחירת ראש-מיניסטרים שלא הצליחה, רצח בגן החיות של לינץ". נתרגשתי כולי, קסטנר של ממש. קראתי את כולו כמובן באותו ערב - סיפור מצחיק או עצוב על גרפיקן (כך במקור) בבית חרושת לסיגריות בברלין - ולמחרת החזרתי אותו לספריה. שנה או שנתיים אחר כך החלטתי שאני צריך לעותק משלי. השארתי את שמי בכל מיני חנויות ספרי יד שנייה בחיפה ותל אביב וחיכיתי. שנתיים מאוחר יותר התייאשתי מן ההמתנה. כבר הייתי בצבא וזה נראה לי ממש טראגי למות מבלי שעותק של הספר הזה יהיה בבעלותי. שאלתי לעצתו של חבר עד כמה זה נורא שאגנוב את הספר מהספריה העירונית, הלא מוטב שיהיה אצלי מאשר שם. איש לא יאהב אותו יותר ממני. והלכתי לעשות זאת.
כשנכנסתי לספריה הופתעתי מכמות האור שהיתה שם. הכל נראה צבעוני וחדש ויפה ומאוורר. הספרים מונחים על מדפים מרווחים. שום ספרים ישנים, שום כריכות בירוק ובורדו. יחיאל מנהל הספריה, יהודי מאיר עיניים ומסביר פנים בא לפתע מולי בחיוך גדול, מושיט לי יד ללחיצה ודורש בשלומי. "אני בסדר יחי", אני אומר לו, "תגיד" אני שואל, "הספרים הישנים, אלה עם הכריכות הירוקות, איפה הם?". "אין," אמר יחי ופניו אורו, "זרקנו את כולם. הכל עכשיו נקי וחדש".
שנים מאוחר יותר, הרבה אחרי שהפסקתי לחפש אחריו ומעט לפני שסבתי הלכה לעולמה, באתי לבקר אצלה (מעולם לא הבנתי לאן בדיוק הולך אדם כשהוא הולך לעולמו. ואני מה, לא בעולמי כרגע? אבל לא בזה העניין). בעודנו יושבים ושותים תה ומשוחחים ואני כבר בן עשרים ושש או שבע והיא כבר מעבר לשנתה התשעים, וגם הספריה שלה איננה צעירה עוד כשהיתה, וכבר עברתי לאורכה ולרוחבה עשרות פעמים, וספרים רבים כבר שדדתי ממנה במהלך השנים, אז רק כלאחר יד אני שולף ספרים תוך כדי דיבור ומחזיר למקומם, וספר אחד, אחרי שכבר נדחף בחזרה, מטריד אותי משום מה ואני שולף אותו שוב, ועל הכריכה, בזהב שכבר כמעט ואיננו נראה מוטבע "פביאן, אריך קסטנר". באותה מהדורה של הוצאת שטיבל משנת 31, שבדיוק בגלל העובדה שהעברית היתה עדיין שפה דלה כל כך בשעת הוצאתו לאור, מצוייה בו הרוח הברלינאית במידה כה מלבבת.
פביאן הוא אחד הספרים האלה שהולכים איתי לכל מיני מקומות. שאותם אני אוהב ממש כחפץ. ישנם עוד אחדים כאלה, כמו הקומדיה האנושית ושאר סיפוריו של ויליאם סארויאן, שישנה אצלו איזו ראייה בהירה ופיכחת של החיים שקוסמת לי מאוד. לבן שלי קוראים ארם בגלל סיפור שלו, אני מצטט:
"דודי ג'יקו אמר לי, כי עלי לצאת מעירנו וללכת לניו-יורק.
"אל תשב בעיירות אלו", אמר. "אתה לך לך לניו-יורק. אני אומר לך, ארם, ניו-יורק - זהו טירוף הדעת!".
וכי מה יכולתי לעשות? הלכתי לניו יורק גם אני.
----
אמי בת 71 ממש היום. והיא בדיוק חולה וזה נורא לא נעים. ובכל שבוע היא ועוד כמה חברות שלה קוראות את מה שאני כותב כאן בהתלהבות מסויימת. אז כמו בחדשות בטלוויזיה, כשאיזה צוות נמצא ברחוב ומראיין מישהו ועומדים מאחוריו מלא אנשים ומנופפים לשלום לבני משפחותיהם, ככה גם אני מנצל את ההזדמנות ומנופף לשלום, כאומר "Hi Mom", ויום הולדת שמח.
ובשבוע הבא אני אמשיך. ספרים זה המון מילים.
שבת שלום לכולם.
|
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (46)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
פתאום צץ לי הפוסט הזה שטרם קראתי ונסחפתי לתוכו בכזו חדווה שזה כבר מדאיג אותי :-)
את הספר הזה של קסטנר אני לא מכירה, וכנראה גם כבר לא אכיר. איאלץ להיסתפק בציטוטים של "אורה הכפולה" שמלווים את חיי.
אתה עונג צרוף של נוסטלגיה ותבונה. תבונה ונוסטלגיה.
גלי
אתה כותב נהדר.
לסבתא שלך היה טעם מעולה בסופרים וספרים, גם לדעתי דוסטייבסקי הוא אחד מהטובים בכלל, ואנה קרנינה בפרט.
מעניין מה דעתך על גבריאל גרסייה מארקס
להב יקר
זה הזמן להודות שלא עמדתי ב-71 תגובות וצר לי על כך.
אני מקווה שתעלה היום בזמן ושגם אהיה פה על המשמר ברגע שזה יקרה.
ד'ש לאמא שלך.
רונית
:))
אתה כותב...נהדר.
"אבל אמא", הייתי מזדעמת עליה כל פעם לפני שהלכתי לספריה, "ילדים לא אמורים לבחור ספרים בשביל אמאשלהם או אבאשלהם. אני לא יודעת אף פעם מה לבחור לך".
ואמא שלי אף פעם לא התרשמה מהמצוקה הזאת. "פעם שמעת אותי מתלוננת על ספר שהבאת לי?", היא היתה שואלת.
והאמת שהיא לא התלוננה.
כי אני, כבר בגיל 9-8, לקחתי את עצמי ברצינות. הייתי נכנסת לספריה. תמיד נעצרת בדלת לשנייה אחת כדי להריח את האוויר ואז הולכת לחלק של ספרי הילדים והנוער, בוחרת לעצמי שני ספרים ואז מתפנה למשימה האמיתית: שני ספרים לאמא.
וזה היה מבצע.
הראשונים שהיו נפסלים מיד היו אלה עם הציורים הגסים על העטיפה. גם גבר ואישה סתם יושבים על כיסאות מרוחקים זה מזו, נחשבו לספרים גסים, שאני לא יכולה להרשות לאמא שלי לקרוא.
אחר כך נפסלו הספרים עם השמות שלא הייתי בטוחה אם אני מבינה.
ובסוף בסוף, הספרים עם הכריכה הדקה והסימן שהם רומן רומנטי, היו no no no. באינטואיציה ידעתי שהם יהרסו לאמא שלי את החיים ויקלקלו אותה באופן בלתי הפיך.
וחוץ מזה, כל כך אהבתי לקרוא.
הייתי שוכבת במיטה ומדמיינת מה זה אומר להיות בת אצילים בצרפת, שהולכת עם נעלי טפטה על השביל המכורכר, הייתי מדמיינת איך זה מרגיש להיות אינדיאן כשאחי האינדיאנים מקרקפים מישהו והכי הייתי מדמיינת שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם איך זה להיות בת מונטסומה.
תאוות הספרים שלך מדבקת.
וליבי נחמץ למקרא המקרה על הספרים האבודים.
ואני הלכתי יומחד ברחוב ומצאתי ככה, זרוקים, את פצפונת ואת אמיל ואת שלושים וחמישה במאי. את פצפונת שמרתי מפעם, כמו עוד הרבה אחרים, אבל את השאר איבקתי וחיכיתי ליום שבו אני אוכל לקרוא יחד איתן.
והעברית שם... לצערי, את שלושים וחמישה במאי הן לא הבינו בלי תרגום. אבל בשביל לעשות נחת לאמא הן הצטלמו כאילו שהן במסעדה האבטומטית, אוכלות תפוחי זהב טבולים בשמנת, שני פלחים בצד לאמא של אנטון.
קראתי כמעט הכל ... אהבתי .
כמו תמיד : אין עליך
אבל הפעם אשאר, ברשותך, בדלת אמותי ולמרות שכל הפוסט הזה הוא מלאכת מחשבת מרגשת ואיכותית, הדבר שהכי הרשים אותי הוא שאמא שלך ואני נולדנו באותו יום (אם כי בהפרש מתבקש של כמה עשורים)
אני חגגתי את היומולדת שלי כדבעי, מאוד מקווה שגם אמא שלך. מה שבטוח הוא שאם ביום הולדתי הייתי קוראת פוסט משובח כזה שכתב הבן שלי - היומולדת שלי היה עוד יותר מושלם . מאחר ואני חיה עכשיו בבטחון מלא שהולך להיות לי רק טוב , אז אני מרשה לעצמי לקבוע שיום יבוא וגם הבן או הבת שלי יכתבו כזה פוסט!
בדיוק אתמול! ישבתי עם שתי חברות ודיברנו על זיגפריד לנץ וגינטר גראס
מד ניהנתי לקרוא.
תודה
שנאמר אם אין קמח אין תורה.
תודה
כמה יפה!
תודה.
חשבתי שיהיה נאה לעטר בסמל ההוצאה
אני הכרתי רק את קמח שטיבל.
אבל אולי זה לא כל-כך רחוק.
מה קורה פה להב?
מזמן לא הגבתי .
מקסים.
(ארם. גם אני שקלתי)
גם אני חיסלתי את כל הספריה, משרגא גפני על גלגוליו, דרך הרומן הרומנטי שהרחיב את השכלתי הגאוגרפית ועד פיליפ רות ואיין רנד והרמן הסה. וכשלא נשארו יותר ספרים שעוד לא קראתי בספריה, התחלתי לנדוד לשכונה הקרובה, עד שחיסלתי גם את הספריה שלהם. שלוש שכונות עברתי ככה.
עד שגיליתי את הבנים.
החלמה מהירה לאמא שלך.
אהבתי נורא את זכרונות הילדות שלך, טעם חמצמץ מתוק של עצב ושמחה.
ספרים היו מרכז ילדותי, אני חושבת, גדלתי ברמת גן, בבית ששכן מול הספריה העירונית בית עמנואל ובית צבי, וזוכרת את עצמי כל יום בספריה, מחליפה ספר, ספרים עבי כרך שלא יכולה להתמודד איתם היום בגלל איזה קוצר רוח שתקף אותי, רומנים, ספרי בדיה. הכל.
את אריך קסטנר אהבתי מאוד, ואת הספרים על השואה שהיו גם בבית בלעתי, איכשהו באיזה מנגנון הגנה פנימי, נהגתי לדמיין לעצמי
את החיים של בית הילדים ב"מאה ילדים שלי" כאיזה סוג של פנימיה, את פוצ'ו אהבתי וצחקתי מהספרים שלו, לכן כל כך שמחתי לגלות אותו כאן בקפה, חושבת שהראשון שהצעתי לו חברות :) את הרומנים התקופתיים של האחיות ברונטה אהבתי מאוד וגם רומנים תקופתיים אחרים.
בגלל שחלמתי תמיד לגדול בקיבוץ, אז קראתי שוב ושוב ספר שנקרא "אחות קטנה" שכתב ראובן קריץ על ילדה בקיבוץ, כשגדלתי ועבדתי בתכנית טלוויזיה מסוימת, גיליתי שם יום אחד במעטפה את הספר בהוצאה מחודשת שנשלחה על ידי המחבר, התקשרתי אליו וסיפרתי לו שזה ספר שקראתי בילדותי. למחרת חיכו לי בשער שתי שקיות ניילון מלאות ספרים כל אחד מהם עם הקדשה אישית מהמחבר והסבר על הספר, זה היה מאוד יפה ומרגש.
כשגדלתי קצת, בגיל 15 לערך, באיזה אקט מרדני של ניסיון להשתחרר מתולעת הספרים שבתוכי מסרתי יום אחד, בלי לשאול את ההורים, את כל הספרים שהיו בחדרי לספריה הציבורית ויצאתי לאוויר העולם, לחיים קצת אחרים, אבל אהבה ראשונה נשארת תמיד. מהר מאוד חזרתי לספרים.
כיוון שכל חיי החלפתי דירות בקצב מסחרר, יצא שהחפצים איתם אני מתפנה אינם עולים על 16 ארגזים (ומיטה). תמיד השתעשעתי במחשבה אם חס וחלילה טפו-טפו-חמסה הולך הבית, נניח רעידתדמה, איזה מהחפצים אינו בר תחליף. ההתלבטות העזה היא בין הספרים שלי לבין הבגדים שלי. כי אמנם יש לי שמלת דולצ'ה גבאנה סופ-סופנית שעלתה כמה אלפי טבין ותקילין, אבל כנגדה יש לי גרסה די-נדירה-כנראה של קוו ודיס, הנריק סנקייביץ', כריכה קשה 1964. ומכנסי עור מסאקס פיפט אבניו מודל 2000, וכנגדם מילכוד 22 נטול עטיפה אחורית מודל 1971. וזה עוד לפני שדיברנו על השטן-במוסקווה-עם-עובד-טרום-האמן-ומרגריטה, וכל עשרות הפסיכופטים הרוסים עליהם השלום וייבדלו לחיים ארוכים, והסקציה הלא-נורמטיבית הנכבדה של בטאיי-פוקו-המרקיז-ריאז'-ז'נה-דפנט-דודה-פאזוליני-סולנס-נבוקוב (ההוא גם ברוסים).
מצד שני, ברגע שמכניסים את המגפי פראדה החומים למשוואה, התוצאה עלולה להתהפך.
חכה! זה עוד לא הכל. מזל שיהיה חלק ב', ספרים זה המון מילים.
סבתא שלי לא ידעה קרוא וכתוב. גם לא חיבור או חיסור. בקושי ידעה לזהות מספרים. את מספרי הטלפון שלנו היא שיננה בעל פה. לכן, כל ימי חייה לא החלפנו את מספר הטלפון. שילמנו לבזק את העלות המטורפת הגבוהה של העתקת קו ממקום מגורים למקום מגורים, כדי שסבתא תוכל להמשיך להתקשר אלינו.
עד היום, בכל פעם שאני מחזיקה ספר מצויין ביד, קצת עצוב לי על סבתא שלי, שגדלה בעולם אחר, בדור אחר. שהיתה שבויה בעולם שהתייחס נורא ואיום לנשים, ולא היה לה לאן לברוח. גם לא לספרים.
כשהייתי נערה, ניסיתי ללמד אותה לקרוא ולכתוב. בהתחלה היא נתנה לי, אולי כי לא רצתה לפגוע בי, או כי רצתה להיות בשבילי מה שרציתי שהיא תהיה. אבל אחרי כמה "שיעורים" כאלו, היא ליטפה את תלתלי ואמרה לי:"חביבתי, יש בישולים שאי אפשר לתקן".
במסגרת ה-71 תגובות שלי . דווקא אצלינו בפלורידה יש אפילו כעת אוטו גלידה.
נהנהנהנהננהנהנה.
אבל נראה לי שהנהג שלו לא קרא שום ספר בחייו.
המממ... טוב, שכחתי שהאתר הזה הו כה לא ידידותי לאנשים מאותגרים טכנולוגית כמוני.
אין לי יו-אר-אל להאכיל אותו כדי להניח את דעתו, שהרי זה נמצא בתיקייה האישית שלי.
מאידך, קופי-פייסט הוא גם לא מאפשר.
מזל ששבת רגועה כזאת עכשיו, אז אין לי כוח להתעצבן.
:)
הה, תמיד רציתי שתבוא אלינו ספרייה ניידת. כנראה שזה היה בזבוז של דלק להגיע כל כך רחוק פעם בשבוע.
מזל שהאוטו גלידה לא התעצל.
בטח שמותר להעלות כאן.
לא יודעת למה אבל אני התרגשתי.
אצלנו, בקצה הצפוני ביותר של תל אביב, היה דבר כזה, ספרייה ניידת.
מישהו זוכר את המפעל המופלא הזה?
מדי יום חמישי, בשעות שאחרי בית הספר, היה מגיע לרחוב מסוים בשעה מסוימת מין רכב מסוים, שאין לי מילה מדויקת לתאר אותו, כי הוא לא היה משאית ולא אוטובוס ולא מיניוואן, ובכל זאת הוא היה רכב גדול ומרווח שאנשים יכולים להתהלך בו. את הבפנים שלו מילאו מדפים עם ספרים ואפשר היה לבוא, להסתובב, לעיין בכותרים שמילאו את המדפים, ולהחליף ספרים. אני זוכרת את הריח שלו. ואת הציפייה השוקקת ליום הזה ולטקס החלפת הספרים.
ספרים זה המון מילים, כן.
עשית לי חשק למנות את הספרים שאני הכי אוהבת. ניסיתי. לא הצלחתי.
אריך קסטנר, ולהבדיל, איין ראנד, פרש-בלי-ראש, כשניטשה בכה, אסימוב ואורסון סקוט קארד, אניד בלייטון וג'ורג' מהחמישייה, ג'רום ק. ג'רום ושלושה בסירה אחת (פלוס כלב), ואפילו בדל זיכרון של ספר מפעם פעם פעם שכל מה שנשאר לי בזיכרון ממנו זה כנראה שמו, גנשה מחפש אוצר. כל אלה קפצו לי לראש במיידיות ואז פינו מקום לעוד ולעוד ולעוד. קצרה היריעה. ויותר מזה, אני פתאום לא בטוחה שאני יכולה להגיד מה אני "הכי אוהבת".
לאורך השנים קראתי, שאלתי ורכשתי אלפי ספרים אני חושבת. אחר כך גם התחלתי לתרגם אותם וללטף אותם במבט בגאווה גדולה על המדפים בחנויות. צער גדול בשבילי זה שבני (שהייתה תקופה שפנטזתי שאקרא לו דמיאן, לכשיוולד) לא מאוהבי הספר וזו מלחמה תמידית שלי עם עצמי, להניח לו לאהוב את מה שהוא אוהב, ולא לכפות עליו את אהבותיי. לגבי בתי - עוד לא אבדה תקוותי.
המון מילים.
באיזה תרגיל שעשיתי פעם לאיזה שיעור שלמדתי, הכנתי אני כרזה לאהבה הזאת שלי.
מותר להעלות כאן? או לשלוח לך?
:)
הא, ואימא של להב - מזל טוב לך ליומולדת...
:)
חחחח הצחקת אותי נורא
לא תודה אני לא מחפשת חתן
אבל אני חייבת להתוודות שכשכתבתי לאום להב את הברכה חשבתי שזה יכול להשמע ככה
השתעשעתי במחשבה ושיגרתי.
ולכן אני מאודמאוד שמחה על התגובה שלך :))
ולכן (2) את יכולה להוסיף עוד חמשמאותאלף תגובות. להב עצמו כבר ילד גדול בעל יכולת שיקול ראציונאלית והוא כבר יחליט מה לעשות עם תגובות כמו שלך ושלי.
בברכה
דודה שושנה :))
מקסים , איזה עולם מלא יש לך .....ומזל טוב לאמא ......
מזכיר לי את ילדותי , קראתי המון והספרות הגרמנית והמחזאות הגרמנית חביבות עלי במיוחד ....אם המילה חביבות יש לה מקום בהקשר זה .....
הספריה העשירה של סבתא שלך , מזכירה לי את הספריה הענקית בבית הורי , בכל חדר אליו נכנסים יש כוננית ענקית ומלאה בספרים , כשהייתי ילדה מאד אהבתי מלבד לקרוא , לשכב שעות על הספה ולהתבונן בכריכות הספרים , כך הכרתי את עוטה עור הנמר של רוסתוילי למשל , ופתאום נזכרתי שכשאחותי שנפטרה לא מזמן ואני היינו ממש קטנות עלעלנו פעם יחד באחד מספרי האומנות בבית , ולפתע בעת העברת הדף נקרע הדף עם תמונה של איקרוס ודדלוס בדרכם לשמש , מפחד תגובת ההורים סגרנו מהר את הספר והחזרנו אותו למקומו בתקווה שהם לא יידרשו לו בעשרות השנים הקרובות , ומאז לא שכחנו את איקרוס ודדלוס במסעם לשמש .
במשק כמו במשק לא היתה ספרנית,
רק תורנית ספריה שמתחלפת כל שבוע
כך אפשר לבחור מה שרוצים והיא,
התורנית,בכלל ל'כפת לה,
היא סורגת או מרכלת (או שניהם).
.
במשק היה את קלמן, ערירי בא בימים
שהיה ה'כורך', הוא עטף את הספרים
(גם החדשים) בכריכה כחולה עם בד בצד
וכיאה לסוציאליזם ככככולם היו
דומים - שווים - ילדיו של קלמן הכורך
ואני הייתי מדמיינת דרך הציורים בפנים
מה שמו מההוצאה על הכריכה.
(רק שנים אחר כך המציאו את הפירסום
והביאו לשיאי עולם את ההתמחות של
עיצוב וצילום אריזות מוצרים בפינת המודעה)
.
במשק , בספריה , לא היה צריך לגנוב :
שלי = של כולנו , אפשר לקחת.
עד היום יש לי אחד כחול עם בד של קלמן.
תנ"כ מלא , שלקחתי לבחינת הבגרות
והוא עדיין הספר המשמעותי ביותר מבחינתי.
.
רשימה מדהימה עשית. קראתי ואהבתי את כולם.
.
לאמא של להב יש סיבה טובה לשמוח ביום הולדתה.
או, יופי, הגעת לנושא הכי מעניין (אותי)
אז אלך לקרוא (פעמיים). שבת שלום.
תותחית על !
מה את רוצה שתבחר בך לכלה ?
אותי בטוח לא אחרי כל כך הרבה תגובות !
תענוג. נראה לי שאת אותה הספרייה העתיקו לחדרה. רק השם של הספרהית שונה.
סבתא שלך צודקת
אכן אנה קרנינה הספר הטוב ביותר.
(וגם גבריאל גרסייה מרקס - על ספריו כולם.)
מזל טוב אמא של לחב.
אמא של להב שלום
אני רוצה לאחל לך מזל טוב גדול ושמח :)
את לבטח מוקפת באהובייך ברגעים אלה ממש והלוואי ותמיד.
יש לך ילד בונבוניירה
אם אתן במקרה משחקות ברידג' וחסרה לכן יד אשמח להצטרף, שנים אני מחפשת קבוצה,
אבל..
אף אחד לא מספיק רגוע כדי לשבת ולשחק.
שבת שלום עלינו ועל כל בית ישראל.
אוי מרוב מספרים בפוסט לא אמרתי מזל טוב.
אז מזל טוב לאימא של להב.
שאגיב 71
?
טוב יאללה אבל רק בשבילך ושגם יקפוץ הפוסט של להב.
ככה כשאני אוהבת אז אוהבת.
מה ראו שהתלהבתי?
((:
הייתי יכולה לכתוב ]פה פוסט כתגובה
עזוב פוסט זה היה נראה כמו מסה
ספרים עיצבו את ילדותי, הספרנית זהבה היתה מן האנשים המשמעותיים
בחיי באותה תקופה
הרחבת לי את הלב- תודה
יום הולדת שמח לאמא של להב :)
עם כל הברכות והאיחולים
והעוגה הוירטואלית שאפשר להכין
בין לבין
מה עם יז'י קושינסקי וקורט וונגוט ?
ומסתבר שלספרנית שלך היתה תאומה זהה בספרית בית הפועלים בחולון.
שבת שלום.
אין עליך אתת גדולה ((:
אוהבתותך
אפשר עוד תגובה אחת בבקשה ?
לא הגבת פה מספיק (:
להב, רק באתי לבדוק אם יש פוסט חדש
ועכשיו צריך להכין את הילדים לבית הספר
אז עוד אחזור
יום נעים
ומזל טוב לאמא
מה היא מבשלת היום ? (:
ממש לא נעים שחמש תגובות הן רק שלי . אוי ווי מה אמא שלך תחשוב עלי?...
נו מילא...
ספריית היהודים הייתה בכפר סמוך בו התגוררו כמה מזקני הישיבה ושמרו עליה מפני כניסת ספרי תועבה. למרות כך לא היה מן הנמנע שייכנסו לשם כל מיני חומרים שהם על גבול השיקוץ, כמו ספרי גיאוגרפיה שונים והיסטוריית עמים שלא היה שום צורך בהעמקה אל הדברים שקרו אותם. אולי בשל כך כשגדלתי והתחלתי להרבות ולהעמיק בקריאה שברתי את ידי על מעקה הבטון שהיה ממוקם בין קומה שנייה אל קומה ראשונה בעת שהחלקתי עליו למטה. כול כולי צמאה לפתוח את הספר החדש שזה עתה החלפתי בקומה שמעל לרוץ איתו אל הדשא הרחב שלפני בית העם ולמצוא לי פינת מוצלת מתחת לעץ האשל הגדול ששם אוכל להתייחד, אני והוא כלומר אני והמוני דמויות שהיו בתוכו וחיכו רק לי שאפגוש אותן שעשיתי זאת בהחלקה כלפי מטה עד שנפלתי אל ריצפת בית העם, זו הלבנה שלושים על שלושים עם טקסטורה זולה של אבנים שחורות קטנות בתוכה ושם שברתי את המרפק.הקטנתי את המילים שלא תחשוד בי שזה תוכן שיווקי.
ומגיע לך הירוק וגם אולי אפילו ירוק אחד נוסף.
((:
סבתך ז"ל היתה אשה כלבבי.
מזל טוב לאמך
ורפואה שלמה.
ספריות זה הלוקיישן המושלם לחיות בו.
אז ככה.
קודם כל, התענגתי
אחר כך נחרדתי שאמא שלך צופה עלי
אחר כך חשבתי על כל הפריות שכתבתי עליהן
ואז חשבתי להביא לך קטע שלי שעוד לא העיליתי על ספריה
ואז נזכרתי שלפני זמן מה קניתי ליעלי שלי את הציפור הצבועה באנגלית וזה נראה לי גדול על ילדה בת (עוד לא) 16 (כבר כן) , אבל הנה היא מתמודדת איתו יפה ואני גאה .
אז זהו בערך...
הולכת לחפש לך קטע...
אני כבר יכולה לומר לך שזה מתחיל נורא מסובך. אני מה זה גרועה במתמטיקה. חהחהחה, השורה הראשונה מסובכת לי נורא.
האמת שבדיוק הסתכלתי לך על הכובע.
חהחהחה.
רגע קיבלת על תנאי.
יש מצב שתקבל אדום מהמחסן ?