אני בן ארבעים וחמש ואמי בת שבעים ואחת. אלמלא מתה היתה סבתי עכשיו בת מאה ותשע.
בקיץ של שנת 74 נפטר סבי מצד אמי, וסימן אגב לכתו את סיומה של תקופת ילדות בעלת גוון מסויים. בשנים שקדמו למותו היינו, אחותי ואני, מבלים חלקים גדולים של הקיץ בבית סבי וסבתי שבחיפה. בבוקר היינו יורדים באוטובוס קו 3 מהמרכז לחוף הכרמל. שם הייתי נכנס למלתחות הנשים - ביחד עם סבתי, דודתי ובנותיה האורחות מגרמניה ואחותי הגדולה. גופותיהן העצומים והמדושנים מלחם-במרגרינה של זקנות חיפה זכורים לי היטב, ומראיהן משתלב בטעמם המתוק-מלוח של ענבי סולטנינה אותם נאלצתי לאכול בידיים שנשטפו זה עתה במי הים, ובתחושת הגריסה של חול בין השיניים.
בקיץ בו מת סבי הייתי בן תשע. במותו נראה לי זקן מאוד וכך נראתה לי גם סבתי. אלא שהיא המשיכה לחיות עשרים ושתיים שנים מאוחר יותר - ואז היתה זקנה באמת. זה היה כמעט רבע משנות חייה בסך הכל. שנים שהיו לה עשירות, פוריות ומלאות חיים.

בשנים האחרונות לחייה נפרדה סבתי אט אט מתחומי עניין והתעסקות שליוו אותה במשך השנים, אם משום שחשה שלא תוכל להם יותר או שהיו מיותרים לטעמה. וכך החליטה יום אחד שהעברית - שפה לבנטינית וחסרת חן לטעמה - אינה ראויה יותר לקריאת ספרות, אלא לעיון בעיתון הארץ בלבד. ליום הולדתה השמונים וחמש, נאלצתי לקנות לה ספר של עמוס עוז במהדורה אנגלית. גם זו היתה פשרה מסויימת מבחינתה, שכן לא ניתן היה להשיג תרגומים לשפה הרוסית באותם ימים. כמה הייתה שמחה למראה חנויות הספרים ברוסית הפזורות לאורך רחוב אלנבי שעל פניהן אני חולף עתה יום יום.
באתי לבקרה בביתה שעל הכרמל ומצאתיה פוסעת בחדר העבודה שלה מצד לצד כעוסה וזועפת כפי שלא ראיתיה מעולם. כשניסיתי להבין על מה יצא קצפה, הרימה מן המכתבה שלה משהו עטוף בנייר חום והטיחה אותו בחוזקה בחזרה אל משטח העץ המבריק. בפנים היו ארוזים שני כרכי הביוגרפיה של דוסטוייבסקי מאת אנדריי מוצ’לאסקי שתורגמו זה לא מכבר לעברית. “גסות רוח”, סיננה סבתי, ספק לעברי, ספק אל כל קירות העולם, “לבנטיניות”, המשיכה. “אני, שלמדתי את דוסטוייבסקי בתיכון בשפת אימו ואמי, צריכה לקבל ממנה את הביוגרפיה שלו בעברית? איך היא לא מתביישת!" האשה אליה כוונו קיתונות הרותחין היתה אחייניתה היחידה של סבתי, שמתוך כבוד רב לדודתה, באה מתל אביב לברכה ליום הולדתה ומתנה בידיה.
את הספרים, שלא יכלה להשלים עם נוכחותם בביתה, אימצתי כמובן באותו רגע, על אף מבטה מלא החמלה והמובס, שהנה גם נכדה האהוב לא יידע את דוסטויבסקי אלא בעברית.
אבל דווקא טולסטוי הוא שעולה בדעתי כשאני חושב על סבתי, שכן תמיד אמרה שאנה קארנינה הוא הספר היפה ביותר שקראה מעודה, ורק היתה רוצה לומר לו, לאדון טולסטוי, שטעה בהתייחסותו לאושרן ועצבונן של כל המשפחות בעולם, שכן לא רק המשפחות השמחות דומות זו לזו, כפי שגרס, אלא - בסופו של דבר - גם עצבונם של אנשים אינו שונה כלל ועיקר בין אדם לחברו.

----

בחופשה הראשונה שלי מן הצבא שבתי אל הספריה הציבורית בעיירת הולדתי כדי לגנוב משם ספר.
התחלתי להחליף שם ספרים בגיל שש או שבע. בעיקר את החמישיה והשביעיה הסודיות של אניד בלייטון. אחר כך בחרה בשבילי הספרנית ספרים לבני הנעורים. בגיל בר מצווה בערך התחלתי לבחור אותם בעצמי. הראשון שקראתי היה חלומו של ברונו של אייריס מרדוק, והחוויה שהוא הותיר בי גרמה לי לקרוא את הספרים שלה אחד אחרי השני ולהתייאש כל פעם עוד קצת על כי אינני מצליח לשחזר את אותה תחושה של הספר הראשון, אבל את הגוון האדום על הכריכה שלו אני זוכר מצויין מפני שלא ראיתי צבע כזה בשום מקום יותר לעולם. ביחד עם מרדוק התחלתי לקרוא את הספרים של יז'י קושינסקי והרמן הסה. אלה בטח לא ספרים רעים אבל אני חש הקלה מעצם הידיעה שסיימתי איתם לפני גיל 14.
הספריה העירונית שלנו בנצרת עילית היתה מורכבת ברובה מספרים ישנים, כאלה שהכריכה שלהם היתה דמויית בד ירוק כהה או בורדו. הייתי שולף אותם במאמץ רב מן המדפים ופותח את הדף הראשון כדי לדעת איזה ספר אני אוחז בידי כי מהבחוץ אי אפשר היה ללמוד דבר.
בגלל הרמן הסה נדבקתי תחילה אל סופרים גרמנים אחרים. היינריך בל וזיגפריד לנץ ומקס פריש וגינתר גראס. הייתי בא עם שלושה ספרים אל הדלפק והספרנית - שלצערי אינני זוכר את שמה אבל כשהייתי בכיתה ח' הבת שלה היתה חברה שלי למשך שבועות אחדים - היתה מושיטה יד, לוקחת ממני את הספרים שבחרתי, מכווצת את שפתיה לפנים כמו לתנועת נשיקה מוגזמת, ואז אומרת לי במבטא אוסטרו-הונגרי איטי וכבד: "נ-ו  ל-ח-ב,  א-נ-י   א-י-נ-נ-י   ח-ו-ש-ב-ת   ש-ז-ה-ו   ס-פ-ר   ש-מ-ת-א-י-ם   ל-ג-י-ל-ך".
ובאמת רובם לא היו לגילי. אחדים מהם, כמו למשל השיעור בגרמנית ומוזיאון המולדת של זיגפריד לנץ, אינני בטוח שהם מיועדים לאיזשהו גיל באופן כללי. אבל את כולם קראתי, מקצה עד קצה. קראתי את בלזק ואמיל זולה, ואמיל אז'אר על שמותיו השונים, את המינגווי וסול בלו וברנרד מלמוד וגו'ן אפדייק וכל מה שיכולתי למצוא שם בספרייה.
ובאחד הימים, בעודי שולף ספר אחר ספר - היתה לי שיטה לעבור על כל המדפים כולם ‪תוך השארת פתקים קטנים כדי לדעת מאיפה להמשיך בפעם הבאה‬ - הוצאתי ספרון לא עבה במיוחד והכותרת בעמוד הראשון אמרה:

חשבתי שזו טעות, שכן הייתי משוכנע שקראתי את כל ספריו של א. קסטנר כבר בגיל 8, ולא שמעתי מעולם על ספר שכתב למבוגרים. אבל הפכתי דף והתחלתי קורא בו, ככה בעמידה בין המדפים:
"פביאן ישב בבית הקפה, שפלטהולץ שמו, והעיף עיניו על כותרות עיתוני הערב: ספינת אוויר אנגלית נתפוצצה מעל חופי בוואי, ילדה בת תשע קפצה מחלון, שוב בחירת ראש-מיניסטרים שלא הצליחה, רצח בגן החיות של לינץ".

נתרגשתי כולי, קסטנר של ממש. קראתי את כולו כמובן באותו ערב - סיפור מצחיק או עצוב על גרפיקן (כך במקור) בבית חרושת לסיגריות בברלין - ולמחרת החזרתי אותו לספריה. שנה או שנתיים אחר כך החלטתי שאני צריך לעותק משלי. השארתי את שמי בכל מיני חנויות ספרי יד שנייה בחיפה ותל אביב וחיכיתי. שנתיים מאוחר יותר התייאשתי מן ההמתנה. כבר הייתי בצבא וזה נראה לי ממש טראגי למות מבלי שעותק של הספר הזה יהיה בבעלותי. שאלתי לעצתו של חבר עד כמה זה נורא שאגנוב את הספר מהספריה העירונית, הלא מוטב שיהיה אצלי מאשר שם. איש לא יאהב אותו יותר ממני. והלכתי לעשות זאת.
כשנכנסתי לספריה הופתעתי מכמות האור שהיתה שם. הכל נראה צבעוני וחדש ויפה ומאוורר. הספרים מונחים על מדפים מרווחים. שום ספרים ישנים, שום כריכות בירוק ובורדו. יחיאל מנהל הספריה, יהודי מאיר עיניים ומסביר פנים בא לפתע מולי בחיוך גדול, מושיט לי יד ללחיצה ודורש בשלומי. "אני בסדר יחי", אני אומר לו, "תגיד" אני שואל, "הספרים הישנים, אלה עם הכריכות הירוקות, איפה הם?". "אין," אמר יחי ופניו אורו, "זרקנו את כולם. הכל עכשיו נקי וחדש".

שנים מאוחר יותר, הרבה אחרי שהפסקתי לחפש אחריו ומעט לפני שסבתי הלכה לעולמה, באתי לבקר אצלה (מעולם לא הבנתי לאן בדיוק הולך אדם כשהוא הולך לעולמו. ואני מה, לא בעולמי כרגע? אבל לא בזה העניין). בעודנו יושבים ושותים תה ומשוחחים ואני כבר בן עשרים ושש או שבע והיא כבר מעבר לשנתה התשעים, וגם הספריה שלה איננה צעירה עוד כשהיתה, וכבר עברתי לאורכה ולרוחבה עשרות פעמים, וספרים רבים כבר שדדתי ממנה במהלך השנים, אז רק כלאחר יד אני שולף ספרים תוך כדי דיבור ומחזיר למקומם, וספר אחד, אחרי שכבר נדחף בחזרה, מטריד אותי משום מה ואני שולף אותו שוב, ועל הכריכה, בזהב שכבר כמעט ואיננו נראה מוטבע "פביאן, אריך קסטנר". באותה מהדורה של הוצאת שטיבל משנת 31, שבדיוק בגלל העובדה שהעברית היתה עדיין שפה דלה כל כך בשעת הוצאתו לאור, מצוייה בו הרוח הברלינאית במידה כה מלבבת.

פביאן הוא אחד הספרים האלה שהולכים איתי לכל מיני מקומות. שאותם אני אוהב ממש כחפץ. ישנם עוד אחדים כאלה, כמו הקומדיה האנושית ושאר סיפוריו של ויליאם סארויאן, שישנה אצלו איזו ראייה בהירה ופיכחת של החיים שקוסמת לי מאוד. לבן שלי קוראים ארם בגלל סיפור שלו, אני מצטט:
"דודי ג'יקו אמר לי, כי עלי לצאת מעירנו וללכת לניו-יורק.
"אל תשב בעיירות אלו", אמר. "אתה לך לך לניו-יורק. אני אומר לך, ארם, ניו-יורק - זהו טירוף הדעת!".

וכי מה יכולתי לעשות? הלכתי לניו יורק גם אני.

‫----‬

אמי בת 71 ממש היום. והיא בדיוק חולה וזה נורא לא נעים. ובכל שבוע היא ועוד כמה חברות שלה קוראות את מה שאני כותב כאן בהתלהבות מסויימת. אז כמו בחדשות בטלוויזיה, כשאיזה צוות נמצא ברחוב ומראיין מישהו ועומדים מאחוריו מלא אנשים ומנופפים לשלום לבני משפחותיהם, ככה גם אני מנצל את ההזדמנות ומנופף לשלום, כאומר "Hi Mom", ויום הולדת שמח.

ובשבוע הבא אני אמשיך. ספרים זה המון מילים.

שבת שלום לכולם.