בוקר טוב ושבת שלום.
הגמד (ה msi הקטנצ'יק שאני מקליד עליו) מספר לי שאצלכם עכשיו שש בבוקר ואתם בטח קמים לכם בנחת לסיים את עבודת השבוע או להתעסק בקניות וסידורים. כאן כבר תשע ושלושים וזה עתה סיימתי ללעלע שתי ביציות עין, סלט עגבניות, שלשה טוסטים עם ריבה ולגמוע כוס נסקפה שערוריתי. אני מאוד מודאג ממחיר ארוחת הבוקר שמחירה עלול לנשוק למחיר כוס קפה בארומה. המחירים גבוהים כאן בחוף וורקלה....קורעים לנו את הצורה.... banu שאישית גיירתי לי אותו וקראתי את שמו בישראל בני, העביר אותי לקומה השניה הסכוכה ע"מ שאוכל לכתוב ללא הפרעת השמש וללא סכנת היפגעות מקוקוס תועה, מאלה שתלויים לך מעל לקרחת בגן המסעדה למטה. ממש קשה לי כאן על הצוק בוורקלה, מול האוקיינוס האינסופי, תחת עצי הקוקוס, במחירי הדיור הגבוהים (משהו כמו 28 שקל ללילה), מוקף במיטב ממה שעולם השיקס'ס יכול להציע, דקה לפני שאני מזמין לי איזה פיינאפל-לאסי (יוגורט עם אננס). כפי שאתם רואים אני ממלא את שליחותי בנאמנות וסובל עבור כל בני גילי העתיקים שנהנים להם ליד תנור החימום "עם התה והלימון והספרים הישנים".....נחתנו כאן אתמול, הילית תהילה ואנוכי,לאחר יום נסיעות מפרך בטקסי ובאטובוס מקומי. תפסנו לנו איזה ריקשהמאן שהתגלה כאחד מהיותר מטומטמים שבנהגי הריקשות (תאמינו לי שזה הישג לא קטן בהתחשב בטימטום האינסופי שלהם) והתמקמנו לאחר יסורי קליטה קשים בחדרים נחמדים עם מרפסות חצי דקה מהחוף. הילית ותהילה הן שתי נערות ירושלמיות נחמדות שסיימו שירות משמעותי (מאוד) בהגנת המולדת ועכשיו הן מעבירות חצי שנה משארית נעוריהן ב"טיול הגדול" במזרח. בסה"כ אני מאוד נהנה מהנוער היפה והאחראי שמשוטט כאן ועדיין לא "זכיתי" להתקל באלה שעושים שם רע לעמנו הקטן והעתיק. יצא לי לשבת קצת עם החבר"ה ולהעביר איתם איזה ערב או שניים, לשמוע ולהשמיע כמה סיפורים ולצחוק לא מעט.ישנם כמה סוגי סיפורים שרצים כאן בין הילדים והייתי מחלק אותם לז'אנרים ולתת ז'אנרים (היתי משתמש במונח העברי האקדמי "סוגות" אבל מי יודע על המונח הזה בכלל....): סיפורי דרך שמתחלקים לסיפורי רכבת, סיפורי אוטובוס, סיפורי ג'יפים, והכיהכי, סיפורי ריקשות. סוגה נוספת (עברתי לעברית) הם סיפורי הדיור וה"התכלבות" (סיפורי חיסכון וסגפנות). כיוון שרוב הנוער כאן סיים זה עתה את השרות הצבאי מככבים פה גם הרבה ספורי צבא, "עלילות גבורה ושלל קרבות" ואני יכול להבין את זה כי הצבא היה כמעט כל עולמם לפני שהם הגיעו לכאן לנקות קצת את הגריז מהידיים, האבק מהעיניים ואת כל שטויות החאקי שבראש. סוגה חשובה אחרת סיפורי לב שבור....אלה חבר'ה צעירים ומטבע הדברים כל אחד/ת עזב/ה מישהו/י, נעזב/ה ע"י מישהו/י וכולם מתגעגעים/ות ( יבורך הסלש) תחת.....כסבא הבכיר וכחתיאר סניור (להבדיל מהחתיארים הזוטרים בני השלשים וחמש....) אני משתדל לייעץ, לנחם ולספר להם שהעניין הזה עם הלב השבור לא מסתיים בגיל עשרים וחמש ולהצביע בפניהם על חתיאר זוטר אחד (לקראת הארבעים) שמסתובב בינהם כשהדמעות יוצאות לו ישר מהתרמיל (גבר ישראלי אמיתי לא בוכה מהעיניים). אני פונה מכאן לגברת שאת שמה שכחתי וקורא לה: שובי אליו ויפה שעה אחת קודם!! (כולה אי מייל אחד שיאשר לו שאת אוהבת אותו....כל כך קשה?) הסוגה (עכשיו עברית) המצחיקה והמפחידה ביותר זו סוגת סיפורי הסטלה ( (satla סיפורים מצחיקים עד דמעות ומפחידים עד אימה על מה שקורה לך עם חומר לא נכון, במקום לא נכון, בחברה לא נכונה. עוד יגיע יום שאספר כמה מהדברים הללו ואני בטוח שתצקצקו בלשונכם ותנודו בראשכם על איש בן כמעט שישים ששמע וחווה אי אלו מהמעשיות הללו......הסיפור הבא הוא מז'אנר סיפורי הלב השבור שמשלב בתוכו גם את ז'אנר סיפורי צה"ל ואת ז'אנר סיפורי הכלבים, ז'אנר שהלך והתפתח לאחר שהקראתי למענם (שלא בטובתם) את הסיפור העתיק שלי ששוכן כאן במרתפי הבלוג ועונה לשם "שרה, לולו ונעם הסינדרל" ושעונה גם לשם "בלוק 7".
צ'יטוס ואורית לנצח!
לאחר שסיימתי את ההקראה הפכו עיניה של אורית לים עמוק ושחור של עצב. כבר שנה שכל חלומותיה של אורית, כל אהבתה, כל מחשבותיה וכל רגשותיה נתונים לאחד והיחיד שבלעדיו חייה אינם חיים, לאישיות מדהימה שעונה לשם צ'יטוס. אז נכון, יש לאורית חבר שעונה לשם נ' והכל בסדר איתו וגם בבית הכל בסדר וגם מצבם של הסבא האהוב וכל שאר המשפחה והכל היה יכול להיות פצצות לגבות אלמלא הגעגועים שחופרים וחופרים ולא נותנים מנוח. אורית היא נערה ירושלמית רגילה, מאלה שאתה שאתה רואה כל יום בקניון או במרכז העיר אבל היא עברה שרות צבאי כלוחמת יחידה בין בנים. עברה איתם את כל האמון המתקדם, סחבה ורצה, זחלה וירתה והצטיינה מאוד במקצועה. צ'יטוס אהובה הוא לוחם מיומן שעבר עם אורית את כל השירות הסדיר, סחב אותה על גבו, נישא על גבה ומילא בקפדנות אחר הוראותיה קלה כחמורה. מבט אחד מהיר מעיניה השחורות הספיק לצ'יטוס כדי להבין מה עליו לעשות והספיק גרגור חרישי ממנו כדי שאורית תבין מה מצב העקבות ומהו המרחק מהאובייקט. בוודאי כבר הבנתם שאורית שירתה ככלבנית מצטיינת באחת מיחידות הכלבנות הצהליות שחוסכות חיי חיילים ושבזכותן אנחנו ישנים את שנת האזרחים השלווה שלנו. צ'יטוס הגיע ליחידה מארץ ארופאית והוא הכלאה מוצלחת של כלבים עם כושר גופני, אינטיליגנציה, מזג טוב וחושים מחודדים במיוחד. את כל האמון עשו צ'יטוס ואורית ביחד ולפי מה שהבנתי ממה שהיא היתה רשאית לספר, זהו אמון קשה במיוחד שיש רק מעט מאוד בנים שמסוגלים לעבור אותו. אתה צריך שיהיה לך הרבה כושר, הרבה סבלנות ואהבת בעלי חיים כדי להצליח בו. עד לשירות לאורית לא היה מושג בכלבים ואילו היום כל מה שהיא חושבת עליו הוא הקמת כלביה רק משלה שאות ינהלו היא וצ'יטוס כאשר היא תצליח להשיג לו תעודת שחרור מצה"ל. 30000 , כן, בדיוק, שלשים אלף אירו דורש צה"ל מאורית כדי לשחרר את אהובה כיוון שאורית אמנם הסכימה לחתום קבע ע"מ להמשיך ולשרת עם הכלב אבל הצבא בחכמתו הרבה תקע כלבנית אישה במקום הקשה ביותר לשרות נשים בימקום לאפשר לה איזשהם חיים סבירים במרכז כמו רוב חבריה הכלבנים.המצב כרגע הוא כזה שצ'יטוס ניתן לכלבן אחר לאחר שהוא כמעט וקטע את ידה של הווטרינרית שנכנסה אליו בתקופת עיבוד הפרידה, תקופה בה בהדרגה ניתן לו האוכל מידיו במקום מידיה של אורית. לאחר שהכלבן ישתחרר, תוכל אורית לפדות את צ'יטוס תמורת הסכום שלמעלה, או, אולי, לחזור לקבע בתנאים סבירים. המון סיפורים שמענו על הכלב הגאון והגיבור ועל האהבה העצומה ששררה בינו לבין אורית הירושלמית שחורת העין ועל משפחתה שהתגייסה כולה כדי לנסות לאסוף מספיק כסף כדי לפדות את האהוב. רכוש נמכר, סוסתו האהובה של הסבא תמכר, תכשיטים ומה לא. כאן בהודו מתארגנת קבוצה שמתכננת להרים מופע התרמה מיוחד כדי לאסוף אי אלו יורואים נוספים מפני שאין אחד או אחת שסיפור האהבה הגדול והאמיתי הזה, שברון הלב האינסופי הזה, לא נוגע לליבו. לאחר הפרידה, לאחר שאורית הפנתה את גבה לכלב תוך שהוא צורח ומיילל, היא לא יצאה חודשיים מהבית. לא ישנה, לא אכלה ובכתה. אין גבר שיכול לשבור לאשה צעירה את הלב כפי ששבר הצבא את ליבה של אורית. בפעם האחרונה שהיא טלפנה ליחידה נאמר לה שצ'יטוס ירד שישה ק"ג ונאסר עליה ליצור שום קשר לגביו. אפילו תמונות שלו לא נשלחות אליה. כרגע היא בהודו, יחד עם עוד אלפי צעירים, חלקם שבורי לב. היא מבלה, מטיילת, אוכלת טוב ומתגעגעת לצ'יטוס, כל הזמן מתגעגעת......לנביחה שלו, לחיבוק שלו, לפעילות קרבית מסוכנת איתו, לגבות שלו......."איזה גבות מכוערות יש לו.....לכוסכוסון שלי........"
יאוחדו אורית וצ'טוס! ומהר!!!
ומילים אחרונות לי' ראש המדור בחייל (לא חשוב איזה חייל הוא יודע למי אני מתכוון) : תהיה בן אדם, תמצא פתרון. נכון שהצבא השקיע הרבה בכלב אבל מדובר כאן גם ברגשות של חיילת מצטיינת. מגיע לאורית לחזור לצ'יטוס. כל השמות בדויים. השמות האמיתיים שמורים במערכת "סתמבלוג".
בפעם הבאה קצת על הטיול, קוצ'ין, מונר, חברת טאטא, מטעי תה ואולי גם קצת תבלינים
שבת שלום |