אני זוכרת את עצמי כילדה בת 9-10, עומדת מול המראה בחדר של ההורים ושואלת את אלוהים למה? למה כל כך מכוערת? ובנוסף לזה גם שמנה?בכל יום כיפור, בחלק של הבקשות מאלוהים ב 12 בלילה, הקפדתי לחזור ולבקש שוב ושוב להיות יפה או לכל הפחות, פחות מכוערת והרבה יותר רזה.   

כך חשבתי שאוכל להרגיש קצת יותר שווה וקצת פחות במבוכה בכל פעם שאני מסתכלת במראה, קונה בגדים, הולכת למסיבת כיתה או סתם מסתכלת על אחותי הצעירה שקבלה הכול, גם יופי, גם רזון וגם עור בהיר וצח.

לאורך כל שנות התבגרותי ניהלתי דיאלוג מורכב ונוקב עם עצמי ועם אלוהים בנושא הכאוב והרגיש הזה. ניסיונות אין סוף לרזות הובילו בסופו של דבר, בגיל 14, לדיאטה אחת גדולה ומסוכנת שכללה בתפריט הרבה מים, מעט ירקות ופירות והרבה הרבה שעות ספורט וריקוד מכל הסוגים. הדיאטה הניבה תוצאות מרשימות ועזרה לי להשיל 14 ק"ג ממשקלי ב 3 חודשים קצרים.   

יחד עם ארבע עשר הק"ג קוצצו גם שתי צמות ארוכות ועבות ונולדתי אני...מחדש...נערה רזה (כמעט כמו שבקשתי) קצוצת שיער, ארוכת צוואר ויפיפייה. התגובות לא אחרו לבוא...כולם החמיאו, התלהבו ומדד הפופולאריות שלי הכפיל את עצמו ויותר. אני זוכרת את המחשבות שלי באותה התקופה, ששיקפו בעיקר תחושה אחת מרכזית של הפתעה מעורבת בעלבון והתפכחות כואבת.

איך יכול להיות שאני, אותה אני, רק בחליפה חדשה ונוצצת זוכה פתאום לכאלה מחיאות כפיים. זה היה מאורע דרמטי מאד בחיי והוא בנה עוד נדבך בחומת "העולם הוא מקום מסוכן ואסור לסמוך על אף אחד", אותו בניתי מגיל צעיר מאד.

ברבות השנים (כמו שספרתי לכם בפוסט הראשון), הגעתי ללימודי נטורופתיה. הרעיון שבה את ליבי והחוויות המפתיעות שחוויתי בשנת הלימודים הראשונה, אפשרו לי לשנות את תוכניותיי, המאוד מגובשות להיות עו"ד, וסללו בפניי את הדרך הארוכה, המפותלת והמרתקת, להיות מטפלת גופנפש.

במסגרת לימודי הנטורופתיה חויבתי בקורס עיסוי, תחום שאם לא היה חובה במסגרת התכנית, מעולם לא הייתי מתנדבת ללמוד בעצמי. הגעתי לקורס הזה חמושה בחברתי הטובה ביותר לספסל הלימודים, הרבה אנטגוניזם והחלטה נחושה לעבור את הקורס הזה (כי אין ברירה ), על הצד הבטוח ביותר ועם כמה שפחות אינטראקציה עם המשתתפים האחרים בכיתה. מגע מעולם לא היה הצד החזק שלי, ההיפך הוא הנכון, נזהרתי ממנו כמו מאש והתרחקתי מכל סיטואציה שיכולה הייתה להזמין מגע, מכל סוג שהוא. גם הקרובים לי ביותר לא זכו לחיבוק או נשיקה ורוב ניסיונותיהם נהדפו בהחלטיות, עד שהתייאשו והפסיקו לנסות.

קורס עיסוי אם כן היה עבורי שדה קרב מלא מוקשים ואילולא הייתי כל כך נחושה והישגית, בכל הקשור למטרות שאני מציבה לעצמי בחיים,כנראה לא הייתי כותבת לכם ברגע זה.  נאלצתי לשים את הראש המבריק שלי בצד ולאפשר לעוד אנשים לגעת בי, נאלצתי להשיל את בגדיי ויחד איתם את שריון המגן שלבשתי באדיקות כל השנים ולהרגיש מה המגע עושה לי. נאלצתי לגעת  באנשים אחרים, כאלה שאני לא מכירה ועוד לא סומנו על ידי כאנשי שלום או מלחמה. לא הייתה לי ברירה, אלא, לסמוך על כולם – המורה, החברים לכיתה, תכנית הלימוד, העולם, אלוהים...ופשוט להרשות לנס הזה לקרות לי, והוא קרה.

שלא כדרכם של ניסים הוא קרה לאט לאט כמו מים שמחלחלים בסלע ומשאירים את חותמם.קבלתי מתנה ענקית שלקח לי שנים רבות להבין את גודלה ואת השלכותיה. הקורס הזה שנקרא בשם הכול כך מטעה וקטן " עיסוי"  טמן בחובו את המפתח .. לתא הכלא שבחרתי לשבת בו מרצון, בבדידות מזהרת ובתנאי שישמור עליי מכל מה שמגע יכול להביא, באנושיותו ועוצמתו הרבה.

כמטפלת ויועצת רבת ניסיון אשמח לחלוק איתכם טיפ של זהב:

אם אתם- אנשים פתוחים ואוהבי מגע לימדו עיסוי טיפולי, הקורס הזה יגדיל ויעצים אתכם עוד יותר. 

אם אתם  - עצורים,חוששים ממגע ומנהלים דיאלוג מורכב עם דימוי הגוף שלכם, להחמיץ את הקורס זו לא אופציה! 

מאחלת לכם הצלחה בהמשך המסע.......

נשתמע בפוסט הבא, גילאת