אתמול יצאתי לדייט אחרי מלאן זמן שלא נקטתי את הפעילות הזאת, מחוסר עצום של מוטיבציה. הפציינט היה מאמן כושר ובעלים של מכון כושר, בגילי, וכמובן (דא) כל כך שונה מהתמונה שלו, כך שכשבאתי ונתקלתי בו בבית הקפה, עם הפנים חמורות-הסבר והשקיות מתחת לעיניים, כנראה שתחושתי היתה כל כך בולטת, עד שהמילה הראשונה שהוא ירה לעברי היתה: "מאוכזבת?" עוד לפני ה-שלום. התיישבנו והוא המשיך לירות לעברי שורה של שאלות מנחות כמו בראיון עבודה, ואני בחיים לא מנהלת ככה דייטים. תמיד נותנת לשיחה לזרום על שטויות, שאני מצטיינת בהן, ולפי זה תוהה על קנקנו של הבנאדם פי מיליון יותר טוב מאשר בשאלות יזומות כמו: מה סדר היום שלך? או: איפה למדת? או: מה יחסיך עם גרושתך? (כאילו שזה מעניין אותי).
ניסיתי לענות לו בקצרה ולהיות די נחמדה, למרות שידעתי שלא אראה אותו יותר, אבל כרגיל במקרים כאלה לא היה לי נעים לקום וללכת. באיזה שלב הוא אמר בטרוניה: "את לא שואלת כלום עליי! אני לא מעניין אותך?" וחזר על כך במהלך השיחה שלוש פעמים לפחות. כאילו, אני לא נוהגת לבצע חקירות שב"כ לדייטים, גם מוצלחים, ובאמת שניסיתי להיות נינוחה בהתחשב בנסיבות ולמרות שהוא היה ממש ממש תוקפני (וואלה, אני לא זוכרת דייט כזה נפילה. כל הדייטים שלי היו ממש בסדר, גם כשלא היה להם המשך, כי אני בסך הכל בנאדם נחמד ויודעת לטוות שיחה נעימה).
שיא השיאים היה שבאיזה שלב הוא אמר שאני יפה, אז אמרתי לו בשמחה: תודה - ואז הוא הסתכל עליי כאילו אני מטורפת ואמר לי: שאלתי אם יש כאן אינטרנט אלחוטי. ואז הבנתי שבעצם הוא קודם שאל אם יש כאן WI-FI, בבית הקפה זתומרת, ולא אמר לי שאני יפה - אלא שהשילוב של חירשותי המזערית והעובדה שבכל המפגש הוא לא חלק לי ולו מחמאה אחת וזה היה מה–זה-מוזר בעיניי, כי באמת התלבשתי יפה ונראיתי טוב, גרם לי לסבור שהוא נתן לי את המחמאה היחידה שכאמור גם אותה לא זכיתי לקבל.  " בחיים לא שמחתי כל כך לחזור הביתה, למיטה שלי, לחתולים שלי ואפילו לעבודה שלי - גמרתי עד אישון לילה את ההגהה על מדריך פירנצה וטוסקנה. ממש הייתי אסירת תודה שיש לי עבודה שאני אוהבת ושיש לי חתולים ואמבטיה. וכמובן, שיש לי את עצמי. וחשבתי לי, שכמה שמהות הנשיות מסובכת להגדרה, היא כנראה הרבה יותר פשוטה ואינטואיטיבית מהגבריות, בגלל שעובדה שקל מאוד לאיים על גבריותו של גבר (אני עושה את זה אפילו בלי להתאמץ), בעוד שהאיום על נשיותה של אשה הרבה פחות נפוץ. ועובדה נוספת היא שלמרות החברה הפטריארכלית עדיין, יש הרבה יותר גברים שנהנים להיות נשיים (ע"ע מיקי בוגנים) מאשר נשים שמתחפשות לגברים. כמה נשים כבר עושות קרחת, רבותיי? אני מאוד אוהבת הצהרות כמו 'כולנו בני אדם' וכאלה, שנשמעו אפרופו הפוסט של פראshoot, אבל עוד עובדה היא שיש הבדלים מאוד גדולים בהתנהגות, במחשבות וברגשות בין גברים ונשים - מבחינה סטטיסטית חברתית כמובן, ולא ברמת הפרט, ואי אפשר להתעלם מהם. אנחנו שונים וזה טוב, כי ללא השונות היתה נכחדת המשיכה המינית בינינו. בלתי אפשרי להימשך לזהים לנו.
יש גברים שאוהבים את הנשים שלהם חלשות באמת, כי זו הדרך היחידה שלהם להרגיש מעליהן, במחיר כבד. אשה חלשה היא ריחיים. אשה חלשה גוררת אותך למטה. היא לא בת ברית לחיים. היא משקולת. אחר כך מתפכחים מתישהו ומתגרשים, אבל הילדים שלך כבר יגדלו אצל האשה עם הביטחון העצמי של זבוב החולות. בחיים שלי נדמה היה לי לפעמים שאני צריכה לבחור בין הנשיות שלי לבין עצמי. בכל הפעמים האלה העפתי את הנשיות ללא היסוס. היום אני מרגישה שאני כבר לא צריכה לבחור.  "כל כך קטנה ושברירית", שר דרופי בשנת 1974, "אבל בעצם הרבה יותר חזקה ממני". והנה עכשיו עלה הפוסט החכם של אריאדנה שהזכיר לי את עצמי לפני נישואיי - שתמיד נחשבתי אשה 'לא חתינה', רק פילגש או בת לוויה של גברים נשואים שהיו להם נשים מחוקות בבית, יותר מדי מינית ופרועה מכדי להיות רעיה למישהו, ואחרי שהתחתנתי, כשהייתי נתקלת באנשים שהיכירו אותי ומספרת שאני נשואה, כולם נדהמו. הייתי צריכה לפגוש את בעלי לשעבר, בעצמו איש פרוע שגדל בג'ונגל, בג'ונגל אמיתי, כי רק הוא חשב שאני מסוגלת להיות באמת אשה טובה. והייתי. |