3 תגובות   יום שני, 19/3/07, 21:12

בתחילת שנות התשעים, מריאן בלנקי היה שם חם בשוק הבידור הסובייטי. עם פרסומים בעיתונים שהופצו במיליוני עותקים (כולל אפילו, רחמנא לצלן, ביטאון המפלגה הקומוניסטית "פראבדה") ועם מערכונים שהוצגו על ידי בכירי הבדרנים על הבמות ועל מסכי הטלוויזיה – הרחבת גבולות חופש הביטוי בישרה עבורו רק טובות. אלא שבלנקי ארז את משפחתו ועלה על הגל הגדול, אשר הנחית אותו היישר אל מתחת לקו העוני, לאשפוז פסיכיאטרי וחיטוט בפחי הזבל.

כיום, אחרי קאמבק אל השוק הרוסי, אותו ביצע בעודו עובד כמטפל סיעודי בירושלים, בלנקי כבר מרגיש בטוח יותר בעצמו. הוא אפילו לא חושב שהעליה לכאן הייתה טעות.

[מובאים כאן קטעים קצרים מן הראיון. המעוניין לפרסם את הראיון המלא בעיתון שלו, אם יימצא כזה, מוזמן לפנות אליי]

נחוש לפלס את דרכו אל הברנז'ה הישראלית, בלנקי נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות על מנת לפרנס את משפחתו. בסופו של דבר אשתו התייאשה ועזבה אותו, מה שהביא, לדבריו, ל"משבר עליה" טיפוסי, במהלכו ניסה להתאבד ואושפז בבית-חולים פסיכיאטרי.

עבדתי בכל מיני עבודות ולא שילמו לי משכורת במשך שלושה חודשים. כל זה השתלב עם כל מיני עניינים פנימיים שכבר בשלו בתוכי והגעתי לבית משוגעים. לא הייתי שם הרבה זמן, אבל יצאתי פסיכי עם תעודות. היה לי פסיכיאטר טוב, וגם אחרי האשפוז, היה ארגון פרטי בשם "מעון ירושלים", שתפקד כטיפול-יום של בית-החולים, ושם עזרו לאנשים כמוני להתרומם מחדש על הרגליים. בסופו של דבר, שם, המדינה מאוד עזרה לי. זה היה ממש גן ילדים למבוגרים, למשך שנתיים, ויצאתי משם כשאני בן-אדם נורמלי.

מריאן בלנקי ביריד הספרים בירושליםובכל זאת, אחרי שנים רבות שלא שמעו ממך דבר, אחרי המשבר שעברת, פתאום חזרת בהצלחה אל השוק הרוסי. כיצד זה התאפשר?

לפני כשלוש שנים ישבתי בשירותים ופתאום שמעתי מבחוץ טקסט שלי בוקע מן הטלוויזיה. יצאתי, וראיתי שחקן בשם אולג אקוליץ' מבצע טקסט שכתבתי לפני 20 שנה, והאנשים בקהל נהנו. ואני באותה תקופה הגעתי לחרפת רעב - אספתי לחם בפחי הזבל וגנבתי עגבניות בשוק. מיד חשבתי לעצמי – הם נהנים, אז למה אני יושב פה כמו איזה פוץ?

מיד שלחתי לכל מיני בדרנים ברוסיה כמה מן הטקסטים שלי, וכעבור זמן מה התחילו להגיע תגובות חיוביות –היה להם ביקוש. ואני התפלאתי, כי שכחתי דבר חשוב מאוד - רוסיה גדולה משמעותית מישראל! ברוסיה יש יותר עיתונים, תיאטראות, ערוצי טלוויזיה – ורשימת הפרסומים שלי גדלה בזכותם בצורה ניכרת. הטקסטים שלי מתפרסמים בכל מיני מקומות, בשפות שונות - בבולגריה, ביוגוסלביה - אבל לא בעברית, בישראל.

התחלתי להצליח שם רק כאשר הבנתי ששום דבר לא ייצא לי בארץ, ועכשיו אני חי על חשבון ההצלחה הזו. אבל בשביל זה הייתי צריך לומר לעצמי - לא רק שאני לא אהיה קישון הבא, אני לא אהיה סופר ישראלי בכלל. הסתובבתי ב-180 מעלות חזרה לרוסיה, וכך שרדתי. כיום, לא מעניין אותי בכלל מה הולך כאן בשוק הספרותי העברי בישראל, ואולי זה לא טוב שזה לא מעניין אותי, אני בכל זאת גר פה - אבל ככה זה.

איך אתה מסביר את הניכור בין הישראלים לעולים מרוסיה? למה בעצם נוצרו שני הגטאות - הישראלי והרוסי?

קישון אמר פעם שבישראל אוהבים מאוד את העליה, אבל לא אוהבים את העולים. המדינה הזו מלכתחילה בנויה עבור צברים ומיועדת להם. קח את העיתון היומי – מרוחה בעמוד הראשון כותרת ענק עם ראשי תיבות כלשהם. את ראשי התיבות האלה מבין רק מי ששירת בצבא. לעורך אפילו לא נכנס לראש שמיליון קוראים לא יבינו מה זה רס"ר. המדינה הזו לא מיועדת לעולים. אלה שבנו אותה ב-48, בנו אותה עבור הבנים שלהם ולא עבור הבנים שלנו.

אני מבין את הבעיה שיש להם איתנו. אם אני יושב במשרה עם קביעות במשך 20 שנה, לא עושה שום דבר ומקבל כסף, ואז בא איזה רוסי ואומר שהוא יעשה את העבודה שלי יותר טוב ממני, טבעי שאני אשלח אותו קיבינימט.

המצב כיום הוא שאותנו, הרוסים, לא מעניין המתרחש בגטו ההוא, ואותם לא מעניין המתרחש בגטו שלנו. יש להם את הברנז'ה שלהם, ולנו את הברנז'ה שלנו. אבל בזמן שאני מצליח עם ההומור שלי להגיע ליוגוסלביה או לעיתון אמריקאי כלשהו, כאן אני לא יכול לדחוף שום דבר לשום מקום. מבחינת מדד הישראליות, נותרתי באותה נקודת האפס שבה הגעתי לכאן.

בניסיון להשוות בין התרבות "שלנו" ו"שלהם", כתב בלנקי: "בעבר ישראל נראתה בעיני רוחנו כאודסה של שנות ה-20, שם כולם – תארו לעצמכם! – יהודים, וברחובות רוקדים פריילעכס. אף אחד לא סיפר לנו שיהודים יכולים להיות ממרוקו, מתימן, מעירק, פרסים, כורדים, סורים ועוד עשרה סוגים אחרים, ושהם – לא במראה החיצוני ולא בהתנהגות, לא דומים זה לזה ולא ליהודים שאנחנו התרגלנו לראות מסביבנו. אף אחד לא אמר לנו שילדים ישראלים אינם ילדים יהודים, צעירים וצעירות ישראלים כלל לא דומים לאלה היהודים, זקנים ישראלים – לזקנים יהודים. אף אחד לא סיפר שתרבות יהודית היא לא רק ריקוד עם בהונות תקועים בבתי-השחי, וששפת היהודים – כלל אינה הרוסית הקלוקלת של "דודה סוניה". אפילו לא חשדנו בכך, שלישראלים אין אפילו צל של אותו מבט הכלב המוכה בעיניים, שלפיו כל שיכור רוסי זיהה בדיוק מירבי את הפרצוף היהודי".

היית רוצה לחזור לרוסיה?

אני לא רוצה לחיות ברוסיה. לקפוץ לחודש, לעבוד קצת עם שחקנים - זה כן, זה יכול להיות מאוד נחמד. אבל כאן - אתה יוצא לרחוב, למדרחוב, לשוק - זה הרי תיאטרון, עולם ומלואו. כשאני מתחיל לדבר עם מוכרים בשוק בציטוטים מה"גשש", הם מביאים לי את הסחורה שלהם בחינם.

כשסבלתי מהתקף לב, האמבולנס הגיע תוך 7 דקות, כעבור עוד 10 דקות הייתי על שולחן הניתוחים ובסוף אותו היום כבר המשכתי לפתור את הבעיות שלי. כשלחמי היה התקף לב זהה במוסקבה, האמבולנס פשוט לא הגיע והוא נפטר. יש כאן הבדל מורגש ברמת החיים, ולכן אני אחיה פה, אבל אעבוד ברוסיה.

בסיכומו של דבר, אמר שלום עליכם: "כך החליט אלוהים, וכך יהיה". ואני שואל: מה היה אכפת לאלוהים שיהיה קצת אחרת? מה היה מפריע לו אם היה לי טור ב"מעריב". השאלה היא איך גורמים לקהל בארץ לקבל אותי עם העברית שלי, לתרגם אותי, אולי לערוך את העברית שלי עד שתקבל צורה נורמלית. אבל אף אחד פשוט לא מעוניין. מתוך עצלנות, כנראה..

דרג את התוכן: