בא לי לספר לכם סיפור. לא כי אני חייבת. בעצם, אולי כן. אני חושבת עליו כבר איזה יומיים. אני אוהבת לחשוב. האמת, אני דיי גאה בעצמי על שאני חושבת. פעם לא חשבתי. כולם חשבו שאני חושבת, אבל אני לא חשבתי. היום אני כן. אני אוהבת לגלגל ככה את המחשבות, בין תא לתא. לא יכול להיות שהם כולם אפורים. זה מדכא לאללה! שלי בטוח צבעוניים. פוקסיה, נייבי בלו, כתום, סגול, מג'נטה... טורקיז... לגלגל ברכות, לפעמים הן עפות לי ככה כמו עלי שלכת ברוח, ואני מתרוצצת ביניהן, מנסה לזכור. לתפוס. לשמר. לקשור ביניהן, לקשר אותן אחת לשנייה. פעם, לפני איזה שלושים שנה, היו במודה תמונות איומות כאלה, יצירות קראו להן, כאלה שעל לוח בתוך מסגרת היו תקועים להם כמה מסמרים ככה סתם וביניהם מתוחים חוטים. זה היה מכוער כמו שזה נשמע, אבל מסביר את מה שאני רואה בעיניי רוחי, נכון? אני אוהבת לחשוב. אני חושבת טוב. לרוב. ואם אני חושבת רע, אז יש לי פטנטים. בהתחלה אני מנסה להפוך לטוב. בדרך כלל זה עובד. ואם לא - אני מעבירה מיקוד. עושה משהוא שדורש ממני תשומת לב מלאה, שלא אוכל לחשוב תוך כדי על עוד משהו. האמת, אני לא חושבת רע. בכלל זו מילה קשה עבורי. רע. מה זה הרע הזה? לא רוצה. רוצה טוב. והטוב – טוב, ברוך השם. הסיפור הזה, שמתגלגל לי בראש כבר יומיים או כמה, חייב אותי לחשבון נפש שכל כך הולם את היום – יום א' דה ראש השנה.
שמעו.
שאל הנזיר את המאסטר – מה יהיה אחרי שנמות? איך אני יודע? – ענה המאסטר. כי אתה המאסטר! – נדהם הנזיר. אני מאסטר חי, לא מת – ענה. והנזיר זכה להארה.
פעם חבר שלי אחד עודד היקר לי עד מאוד אמר לי – נכון שאת מלמדת רק מה שעברת בעצמך?האמת, לא חשבתי על זה אף פעם ככה לפני. ואחרי שחשבתי אמרתי – וואלה! זה נכון. מה אנחנו יודעים באמת? את מה שחווינו. את מה שהתלכלכנו בו. את מה שבער וכאב מבפנים. את הניצחונות והטעויות והסטירות והליטופים של החיים. מהי האמת ומה בדיה, ומה המחיר ומה הרווח. כי ככה זה בחיים. נכונות הקלישאות. אין ארוחות חינם. ואתה לומד כי אחרת זה כמו... כמו... אהה... הנה, יש לי, יש לי :
זה כמו להעביר סדנת זוגיות ולהיות סינגל. כמו לעשן ולהגיד שזה נורא לא בריא. כמו ללמד ילד שלך נימוסין ולהיות בהמה. כמו להיות בוגר מעברה ולהצביע ביבי. כמו לדבר על להיכנס לעזה ולהשתמט ממילואים. כמו להיות חי ולא לכעוס. כמו לא לכעוס ולהתפלא למה חטפת התקף לב. כמו להסתכל על כוסיות ולהגיד שזה לא מדבר אליך. כמו להגיד שאתה מת להיתאהב אבל כרגע לא פנוי לקשר.
אריה חבר שלי צלצל עכשיו לעדכן אותי בחייו הסוערים. אמרתי לו שאני כותבת, אז הוא נרשם מייד בתור "מלך החיות". אמרתי לו שאם כבר אז שיהיה "מלך האריות" אבל לא אומרים מה לעשות לגבר בגובה מטר תשעים. אפילו שהוא רך כמו חמאה בבוקר סתווי. ומלא קסם. ובכלל קוראים לו "אחי". נכון, אני אוהבת אותו. רואים אה? אחי הוא מתנה נפלאה בחיי. ולא, זה לא מה שאתם חושבים.
אני פתוחה ובשלה ורוצה ומשתוקקת ומצפה ובטוחה שהנה, היא כאן, כבר מגיעה. אהבת אמת. של גבר ואשה. אבל חוץ מזה חיי מלאים אהבה. ואחי הוא מקור אהבה מופלא. איש שכולו אור. גם בחושך.
הלך לי חוט המחשבה. אליפלט אומר ש"חוט מחשבה זה דבר נתיק". הוא צודק כפי הנראה.
מה רציתי להגיד? וואלה, המבין יבין.
|