עכשיו שפורסמה רשימת תשעת הכמעט-פיינליסטים לאוסקר לסרט בשפה זרה, עושה רושם שהאקדמיה הצליחה להימנע מהשמטות לא נעימות וכל הסרטים מהם ציפו להגיע לתשיעיה, אכן נמצאים בה. שניהם. לשם הגיוון, נמצא אפילו סרט אחד נטול דיבורים, שאיכשהו נחשב כשיר לייצג את קזחסטן. לאורך השנה, רק שני סרטים כשירים בלטו במיוחד. האחד הוא "נביא" הצרפתי והשני הוא "הסרט הלבן" של מיכאל הנקה, המייצג את גרמניה (למרות שהנקה עצמו בכלל אוסטרי). בשנים האחרונות, נעשה הרגל לקטר ולהתלונן על הסרטים שלא זוכים להיות מועמדים לאוסקר. האקדמיה הצליחה לא לקדם לתשעת הגדולים סרטים כמו "פרספוליס", "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" ו"גומורה", מה שגרר בעיקר ביקורת כלפי טעם המצביעים. גם כאשר מוענקים הפרסים, האקדמיה מגלה טעם שמרני למדי. אי אפשר להסביר איך "פרידות" היפני זכה בשנה שעברה, בלי לצפות בלפחות שלושה מהמועמדים האחרים ולהבין שמדובר פשוט בסרט אמריקאי, רק בשפה זרה. זו המהות האמיתית של הקטגוריה. האקדמיה לא מחפשת קולנוע פורץ גבולות שיחנך את הוליווד את אמנות ההסרטה. האוסקר לסרט בשפה זרה, בדיוק כמו לסרט הטוב ביותר, מוענק לקולנוע מיינסטרימי. ברגע שמפנימים את זה, אפשר להבין ש"ואלס עם באשיר", עם כל השבחים והפרסים המקדימים, היה חסר סיכוי מול יריבו חסר השאיפות מארץ השמש העולה. זה בולט בעצם לכל אורך שנות קיומה של הקטגוריה. האקדמיה נוטה לבחור בדרמות על משפחות מתפרקות, משפחות מתאחדות, אנשים שהולכים בעקבות חלום, אנשים שכושלים בנסיונם להגשים חלום ומאורעות היסטוריים, רצוי כאלה שמערבים נאצים. לא סתם טענתי בזמנו ש"עג'מי" אולי סרט טוב יותר, אבל "סיפור גדול" היה בעל סיכויים טובים יותר לזכות באוסקר. בכל זאת, עג'מי נמצא בין תשעת הגדולים ונחשב בעל סיכוי טוב להיות מועמד (חמישה נבחרים מתוך תשעה. יותר קל להיות מועמד מאשר לא מועמד). בניגוד לשני הנציגים הקודמים של ישראל, "בופור" ו"ואלס עם באשיר", עג'מי לא מעורר פולמוס ציבורי ולא נחשב סרט חובה לשיחות סלון בתל אביב. הוא לא נהנה מיחסי ציבור יוצאי דופן, בארץ או בעולם. מזלו שזה גם מצבם של כמעט כל שאר המתחרים בשפה זרה. אם יהיה מועמד, יתכן ועג'מי יהנה מההפסדים של שני קודמיו ושל כל ששת הישראלים המועמדים שקדמו להם. בניגוד לאירוויזיון, באוסקר ישראל מעולם לא זכתה. עוד לפני ההכרזה על המשך דרכו של עג'מי, ישראל מחזיקה בשיא המועמדויות ללא זכיה. שמונה סרטים ישראלים היו מועמדים עד כה לאוסקר לסרט בשפה זרה וכולם חזרו הביתה עם הרבה כבוד, אבל בלי פסלון. המחזיקה הקודמת בשיא, אם לא סופרים שלוש זכיות בפרס מיוחד, מלפני שהקטגוריה הפכה לתחרותית, הייתה יפן. בשנה שעברה, יפן הגיעה למעמד בפעם ה-11 ויצאה לראשונה עם פרס שהייתה צריכה להתחרות עליו. אם הם יכולים להנות מן ההפקר, למה לא אנחנו? עג'מי עשוי לזכות על הנטיה של האקדמיה לחבק לוזרים ולפצות אותם בשלב כלשהו, גם אם באיחור משמעותי (מישהו אמר סקורסזה?). אם נניח שבכל זאת לא יהיו הפתעות, נבחן את שני המועמדים המובילים: "נביא" הוא דרמה על עבריין צעיר ממוצא צפון אפריקאי שנשלח לכלא, שם הוא נחות פיזית מרוב האסירים. הוא מנצל את עורמתו כדי להימנע מלהיות הכלבה של כולם ולהפוך לסוג של מנהיג בפוליטיקה הפנימית שבין הסורגים. את הסרט ביים ז'אק אודיאר, שסרטו הקודם "לבי החסיר פעימה" זכה לביקורות מצוינות בכל רחבי העולם. עם זאת, את צרפת יצג באותה שנה "חג שמח" הידידותי יותר להוליווד. דרמות כלא לא נוטות לרוץ חזק לאחרונה, אבל אני מניח שהמתחים הבין-גזעיים שצרפת כה מתמחה בהם, לצד הבאז החיובי, יסייעו לו להשיג הרבה קולות ואולי גם לנצח. "הסרט הלבן" היה יכול להיפסל, מאחר והוא בוים בידי אזרח אוסטרי, אבל אני מניח שהיותו של מיכאל הנקה יליד גרמניה הספיקה בכדי לאפשר לו לייצג את מדינתה של מרקלה אנגל*. הנוסחה של גרמניה באוסקר די פשוטה. לוקחים תקופה אפלה בתולדות המדינה (וברוך השם, לא חסרות להם כאלה) ומציגים אותה מנקודת מבט ביקורתית, אך אנושית. זה עבד עם גרמניה הנאצית ("הנפילה", "אי שם באפריקה", "סופי שול – הימים האחרונים"), זה עבד עם כנופיית באדר מיינהוף וזה עבד עם השטאזי ("חיים של אחרים"). גרמניה הייתה מועמדת כבר 15 פעמים וזכתה בשלוש מהן. "הסרט הלבן" מביא תקופה שדי נזנחה בשנים האחרונות – מלחמת העולם הראשונה. ליתר דיוק, התקופה המתוחה שלפני פרוץ המלחמה, כפי שהיא משתקפת בזכרונותיו של מורה בכפר קטן ולאומני. הביקורות מדברות על בחינה מרתקת של הרשע הטמון באדם והאופן בו התעלמות יכולה להמיט אסון על חברה שלמה. לא ראיתי אותו ואם להודות על האמת, מיכאל הנקה רחוק מלהיות במאי אהוב עלי, אבל זהו ללא ספק הפייבוריט לזכיה השנה. הסרט כבר קטף את דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי הקולנוע האירופאי ואסף גם את גלובוס הזהב לסרט בשפה זרה. הוא אמור לזכות, אלא שהאקדמיה, כאמור, שופטת סרטים בסטנדרטים משלה. לפני כמה שנים, נפסל סרטו של הנקה, "מחבואים", מלייצג את אוסטריה מכיוון שהוא לא נחשב אוסטרי מספיק. משהו לגבי זה שהוא מתרחש בצרפת, דובר צרפתית, כל השחקנים בו הם צרפתים ושהשם של מיכאל הנקה בכתוביות היה פחות או יותר הדבר האוסטרי היחיד בסרט. גם אם היה נמצא כשיר, בכלל לא בטוח ש"מחבואים" היה מקבל מועמדות לאוסקר. מדובר בסרט מאוד (מאוד!) איטי, שמצולם באופן שאינו תואם את הנהוג בקליפורניה ובנוי סביב סיפור מבאס במיוחד. טוענים ש"הסרט הלבן" הוא סרט יותר נוח לבליעה, אבל לא ברור אם חברי האקדמיה יתחברו באמת לסגנון של הנקה, אפילו אם יהיה מרוכך ולעוס במיוחד בשבילם. אם למדנו משהו משנה שעברה, זה שלהיות פייבוריט ולזכות במלא פרסים זה לא בהכרח מספיק בשביל לקחת את האוסקר.
*במקור זו הייתה טעות הקלדה, אבל החלטתי להשאיר אותה בשביל הכיף. |