נכון שהשמש הפסידה לעננים היום ובגדול, נכון שהיה רטוב, אפור והרוח כמעט העיפה אותי יחד עם הרכב שם בכביש 6 אך למי איכפת ולמי יש זמן להעצר בגלל מזג האויר…לחודש הקרוב , דני רופ וחבריו יכולים לסדר לנו יופי של חורף, למלא את הכנרת ואני ,שאני שונאת חורף בדרך כלל, כנראה שלא ארגיש בו כלל.
ככה זה כשמכינים 3 אירועים ביחד, בחודש אחד ורצים לאורך ולרוחב המדינה כדי לדבר עם אנשים, לשמוע את סיפורם, להסריט ולהחכים (בתקווה).בימים אלה מחכים לי ביקורים בכל איזור השרון, ירושלים, הצפון - מצפים, נהריה, צפת, עפולה… מחכה לי ביקור במחלקה 5 בבית לוינשטיין (מחלקת פגועי ראש), בבית חינוך לילדים מפגרים, בכמה מסעדות כנראה ועוד היד נטויה.
אבל כל זה היה הסיפתח, בעצם , הפוסט הזה, הראשון בסדרה שתספר על החוויות שאני אוספת במפגשים שיהיו… רוצה לספר לכם על זו שפגשתי היום. במסגרת החיפוש שלי אחרי מנהגי עדות שונות, פגשתי את... דרור עמרני שלנו מהקפה. הנערה הכי "אסלית" בעיר. הגעתי לביתה וכשהיא באה לקראתי…נפלתי. כמעט. אמרתי לעצמי "הנה עוד דוגמה לכך שהוירטואליה תמיד משטה בנו" כי דרור, למרות שמיד אפשר לזהות אותה, נראתה אחרת לגמרי מכפי שהיא נראית בתמונותיה. היא פתחה לי את הדלת והופיעה מולי. הדבר הראשון שראיתי היה הפה הצוחק שלה, מיד אחרי החיוך כובע הברט שסגר על התלתלים הארוכים שלה ואז, הז'קט שלושה רבעים שהסתיר את האשה מיניאטורית שהיא. כשהגעתי למגפיים חשבתי לי "מי יודע איך הייתה נראית ללא כריות הכתף בז'קט ומגפי העקב שלה". בקיצור , אשה מיני עם נשמה מקסי. הפגישה החלה בחיבוק חם. למרות הממדים המפתיעים של דרור לא היה ספק. זו היא. כששומעים אותה מדברת היא חוזרת להיות הדרור המפולפל, הפיקנטי והציורי הזה שכולנו מכירים דרך כתוביה.הפגישה הייתה כיף, גם העוגה וגם השיחה. השיחה? מהר מאד הבנתי שיותר עדיף לי להקשיב מאשר לדבר. יש רגעים כאלה בהם כדאי להקשיב וזה היה אחד מהם. הפוסטים של דרור הם רק דוגמית קטנה לעומת מה שיוצא ממנה כשהיא מדברת. למען האמת היא לא בדיוק מדברת. אי אפשר לקרוא לזה "דיבור". היא מגלגלת את המילים, הסיפורים, הצחוקים, הרעיונות ובקצב רצחני. היא מנצחת את השעון בקצב שלה. מתי שהוא אמרתי: "די דרור, תעשי לי הופעה". והבחורה, לא צריך לבקש ממנה פעמיים…ניגשה לתופים והופס…"רגע" אמרתי….תני לי לכוון את המסרטה… וחלק מהתוצאה אתם רואים בוידאו המצורף (ללא חימום ידיים, ללא חימום הקול..ככה הסתערה, כמובן שהתרגשה...). אחריה הלכנו לשוחח עם חמותה (לשעבר) וגם זו הייתה שיחה שאי אפשר היה להפסיק ולולא הפגישה הבאה שלי לא הייתי מתנתקת משתיהן עד עתה.טבעתי בסיפורים, לא הרגשתי את הזמן שעובר ולולא דרור ששמרה עבורי על הזמנים לא הייתי מגיעה לפגישה הבאה בבארותיים.
ובסוף? אין סוף אך צריך לעשות סוף לפוסט. הצלילה לתוך השורשים של דרור רק התחילה. רק אחרי שיצאתי משם נזכרתי שמרוב שורשים בעצם לא ראיתי את הלבנים שהכינה, מהם היא תבנה את הטאבון שבדרך.
"יש דרור על הצמרת לפעמים חולמת על שמיים לפעמים נרדמת מכאב לפעמים היא שרה על החופש לפעמים שותקת מהלב"
(קובי אוז) |