תמיד אמרתי שהרגליים שלו זה הדבר הכי יפה שאלוהים ברא

זה תמיד היה נשמע מוזר

אפילו לי

אבל הרגליים שלו

באמת היו מהממות

מקצות האצבעות

ועד למפשעות

העור שלו היה רך כמו של תינוק

הבטן שלו טיפה שמנמנה

הפנים...המבט...החסיר בי פעימה, כל פעם מחדש

השיער...הריח....

הטעם שלו

הרגשתי שהוא מושלם מידי

הרגשתי שאני לא

לא מספיק

לא מספיק טובה

לא מספיק יפה

לא מספיק רכה

לא מספיק אישה

לא מספיק. לא בשבילו.

הוא אמר לי

שאני יותר מידי מפנקת

שאני צריכה לתת שיפנקו אותי

כי רק כשאתה מעניק למישהו, אתה יכול לאהוב אותו

גיליתי כמה זה נכון כשהילד שלי נולד

ככל שנתתי מעצמי יותר, אהבתי אותו יותר

את בעלי הכרתי מיד אחריו, הוא עוד היה כל כך עמוק בי

יותר מידי עמוק

יות מידי כואב

ואני הרגשתי עדיין, לא מספיק.

לא מספיק טובה

לא מספיק יפה

לא מספיק אישה

המילים שלו היו חרוטות בי כל כך

אל תתני. תקחי. תני שיפנקו אותך.

אז לקחתי ולקחתי הוא נתן ונתן ונותן עד היום

הוא באמת אוהב אותי מאוד

כמו שאני אהבתי פעם.

משהו ננעל בי אחרי אותו סיפור

כשאתה רוצה משהו כל כך ולא מקבל אותו

משהו נסגר חזק כל כך

זה עבר. כשזה עבר ידעתי שכל דבר יעבור לי.

אם התגברתי על זה אני יכולה להתגבר על הכל.

אני עדיין חושבת עליו, לפעמים.

לקחו לי שנים להבין שהוא רק בן אדם

שהוא לא האלוהים שחשבתי שהוא.

כשראיתי אותו לא מזמן, הוא נראה לי מבוגר, קצת שמן, הרבה פחות יפה ממה שהוא אצלי בראש

היה לי מוזר לראות אותו פתאום

כאילו עברו הרבה יותר שנים

שונה כל כך. אחר.

אני לא יודעת במה אני נראית שונה מאז

אבל בטוח השתנתי גם

אני מאמינה שלטובה

אני יודעת שכן.

אני עדיין חושבת עליו

מידי פעם הוא מופיע בראשי

גם אחר שהכרתי, גם אחר שחשבתי, לרגעים, שהוא אמיתי.

אבל עם הזמן שעובר

והחיים שממשיכים

אני לומדת להבין

שמה שאמיתי נשאר פה לידי

איתי.

בטוב וברע.

חיים יחד.

יצרנו חיים יחד.

יש יותר אמיתי מזה?