אוסף השירים שכתבו בני הנוער החוסים בבית השנטי הוא זעקה על עוול מעשה ידי אדם; אבל את הכאב הפרטי הם מצליחים לזקק לשירים מלאי הבחנות מוסריות דקות סליחה שנולדנו, ילדי השנטי כותבים על הכל
הפיקה: הני מאור. הוצאת בית השנטי (03-5103339),
עמ' לא ממוספרים, 25 שקלים

"סליחה שנולדנו" הוא קובץ אוונגרדי של שירת שואה פרטית, המתחוללת בתוך המשפחה, מניסיון חייהם של צעירים החוסים ב"בית השנטי" בתל אביב, בני נוער שהגיעו אליו לאחר שסבלו מהתעללות פיזית ונפשית. השירים בקובץ הם רגישים ומורכבים, זועקים ומאשימים, כואבים ורוויים בהבחנות מוסריות דקות.

הזעקה של השירים היא על עוול מעשה ידי אדם, והיא מובילה בהכרח גם לאשמים. אך הכותבים מבית השנטי אינם מפנים את אצבעם המאשימה כלפי התוקפן הישיר בלבד. הם מאשימים גם את אלה שראו וידעו ושתקו, וגם את המוסדות החברתיים, את מערכת החינוך והמשפט, את הדת והמוסדות הפסיכיאטריים. כמו למשל בשיר "אמא שלי בת זונה":

"אמא את שידעת ושתקת / את בת זונה/ אבא, שנגעת ופלשת / אתה בן זונה/ אתם, שישבתם בכיתה/ ושתקתם/ אתם בני זונות/ גם המורה שעסוקה/ היתה בלטפח ציפורניים/ תסתכלי לי בעיניים/ הנה אני כאן/ הבת זונה".

המלים הפשוטות, העזות והמאשימות הללו אינן פונות אך ורק לאב שאנס. הן פותחות דווקא באם. כאילו הידיעה והאי-הגנה שלה פוגעות יותר מאשר החייתיות של הנגיעה והפלישה. והכותבת ממשיכה ומרחיבה את כתב האשמה לבני כיתתה ולמורה, המאופיינת בסימבול של ציות לסדר שוביניסטי - טיפוח ציפורניים - שמראש טומן בחובו אי-ראייה ואי-הכרה. רק ממנה היא תובעת "תסתכלי לי בעיניים", כאילו כבר בעצם קיומה-שלה, של הדוברת, יש משום קריאת תיגר על נציגת הסדר החברתי.

"מיטת אפיריון" עוסק גם הוא באונס חוזר ונשנה בידי האב, וקשת הנאשמים מתרחבת באמצעות סמל בעל אפקט ממתן. "אפיריון של מלכת שבא/ וסדינים לבנים כפשתן/ וביניהם גופי הקטן/ והדובי ממול מביט/ ושותק./ והנה הדובי עוצם/ עיניים./ והנה מתקרבות הידיים./ אבא?/ מה זה נערה./ ולפתע הנשר/ ורכבת לונה פארק/ דוהרת במוח..."

הדובי משמש כאן כסמל של החברה, של הניצבים מנגד. תחילה הוא שותק, ואחר כך מתנער מאחריות על ידי עצימת עיניו. רק לאחר שהכותבת מתייאשת מהדובי, מהחברה, היא פונה לאב בשאלה "מה זה נערה". השאלה, שלכאורה נשמעת טריוויאלית, נותרת ללא מענה. בשיר, כמו בסרט, "החיים יפים" הילדה מנסה לחוות את העוול הגדול שנגרם לה כמשחק. אלא שבסרט "החיים יפים" האב המגונן הוא שהציע לילד לחוות את סבלו כמשחק, ואילו כאן הצורך לחוות את החיים כמשחק הוא כדי להתגונן מפני הסבל המומט בידי ה"אב".

השירים לא פוסחים גם על חלקה של מערכת המשפט בעוול הגדול. ילדי בית השנטי לא רואים בה כלי לשינוי חברתי או מבצר זכויות האדם - אלא חלק מכוחות הדיכוי. למשל בשיר "משחקים": "אחרי שנה נולדה לו עוד ילדה/

וכשאמא לא היתה/ הוא הוסיף לה חוקים למשחקים/ היום היא כבר גדלה/ והיא גרה במחלקה סגורה".

הרודנות של האב ומשפט המדינה מתמזגים יחדיו באמצעות המושג האחיד "חוקים". משפט המדינה מגדיר ומשמר את יחסי השארות הדכאניים. הוא מקנה לגיטימציה למודל של   שליטה מדינתית, שעובר הלאה לידי האב הרודן בתוך משפחתו והופך אותו לחלק אינטגרלי של אותו דיכוי.

הדובר בשיר "אמא", הפונה לאמו שהתאבדה, מותח ביקורת נוקבת וגלויה על מערכת המשפט: "...אבא בטח שוב אנס לך את הבת/ אבל מותר לו להסתובב/ חופשי ..."

ולא רק מערכת המשפט, גם סוכניה הם חלק מעולם הפשע:

"ידעתי תאילנדי קטן ונאה טורקי עם שפם גדול וגאה גמד מיפן ורומני שתמיד הביא לי פרח רענן, קולומביאני חם מזג וכושי שהבטיח לי שישגול אותי בלי נזק ועורך דין נקי ומצוחצח וקצין של גולני שבקרב לא נוצח ואלכוהוליסט ונגן אקורדיון סתום עין כולם אהבו לטרוף את גופי בעיניים והיה ההוא שאהב להציץ ולעשות ביד בארון ככה זה שילדה בת שש עשרה עובדת במכון" ("מסע עולמי").

העורך-דין הנקי והמצוחצח הוא חלק מגלובליזציית הפשע. סוכני המשפט גם הם רק תבנית נוף תרבותם, אלא שהם אף מאצילים עליו את הלגיטימציה שלהם. ובשיר "מלאך משמיים", גם השוטרים, אוכפי החוק, אינם מגינים אלא מטילים אימה. הם לא מושיעים. להיפך: צריך לייצר מלאך משמים שיושיע מפניהם: "ולפתע מלאך מכוכב יורד/ עם חיוך גדול ואוהב/ אני מהופנט, מולי עומד/ וכלום כבר לא כואב/(...) / 'ולא צריך לחפש בפחים/ או לפחד בלילה משוטרים'?/ המלאך מניד בראשו בשלילה/ כאן יש לך את כל התמיכה./(...)"

מול כל ההאשמות הנוקבות, הקשות, בשירים, בולטים בהם מצד שני ביטויי הסולידריות עם ילדים אחרים, הנכונות לרדת לנבכי הסבל האנושי ולהזדהות עם הקורבן. כך בשיר "חלומות": "לפחות בית משלי/ בית שאף פעם לא/ היה לי/ לעזור לילדים, כי לי לא עזרו".

במקום סולידריות לאומית מוצעת ב"שיר בלי שם" סולידריות קוסמופוליטית של קורבנות: א. "הנה אנחנו כאן/ עומדים/ שורות שורות/ והארץ מלאה/ ב. אנו המעונים/ ילדים בלי חמלה/ המדוכאים עלי/ אדמות/ השרוטים/ המסוממים/ השיכורים/ עלובי החיים./ ג. ערבים/ עשירים/ בני ישו/ ומגן דוד/ היפים/ המכוערים/ הנאנסים/ המושפלים/ מצולקי הפנים/ והנפש./ ד. הנה עומדים אנו/ כאן/ מביטים בכם/ ושותקים."

לילדים האלה אי אפשר למכור שהילד הערבי המדוכא כמותם הוא אויב, ולא קורבן-בן-ברית. אך כישוריהם של ילדי השנטי לא מקבלים את הכרת החברה. היכולת שלהם לפענח סבל אנושי, לזהות עוול, לראות מעבר לנשקף מבעד למסך הקולנוע ולהטיל ספק במוסדות המושרשים - כל אלה לא יובאו בחשבון בהליכי קבלה לאוניברסיטה למשל.

החשיבה הביקורתית שלהם באה לידי ביטוי גם בשם הקובץ. מדעת או שלא מדעת השם קורא תיגר על האתוס הציוני של "סליחה שניצחנו". הוא ממצב את עצמו כאנטיתזה ל"סליחה שניצחנו" של אפרים קישון, המאמץ את נקודת המבט של הבריון התוקפן. לעומתו, האמירה "סליחה שנולדנו" עוברת מדיבור של כוח לדיבור של צדק. כותרת הקובץ היא פרפראזה קולקטיבית על השיר "סליחה שנולדתי": "סליחה שנולדתי/ סליחה שנשמתי/ סליחה שאכלתי/ סליחה שהעזתי/ לאהוב/ סליחה גם שספגתי/ מכות/ סליחה שביקשתי/ רק חיבוק/ סליחה/ באמת שהטרדתי/ ועוד פעם/ סליחה."

הראייה המפוכחת וההבחנות המוסריות הדקות שבקובץ נולדות מתוך התמודדות קשה ומתישה עם רגשות אובדניים, עם רגשי אשמה, עם הידלדלות הדימוי העצמי ועם כמיהה לאהבה. המשתתפים בקובץ הצליחו לזקק את כל אלה לכדי כתיבה מקורית, ביקורתית, אותנטית ומשוחררת מכבלים.

בית השנטי תצלום: גיא רייביץ

  איור מתוך הספר

פורסם לראשונה בגרסה מעט שונה בהארץ-ספרים:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=659736&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0