תחום התרפיה באמנות במכללת ביטוי, כמו כל שאר התחומים והמסלולים הנלמדים אצלנו, נתפס במובן ההומניסטי.  הומניזם, ככלל, הוא תפישה המעמידה את האדם במרכז, את יכולתו המנטלית והרגשית "להכיר" את העולם סביבו, הן מבחינה אפיסטימולוגית והן מבחינה קוגנטיבית מעשית.

מהם שורשי ההומניזם?

ההומניזם נהגה לראשונה בתקופת הרנסנס על ידי אמנים, סופרים ופילוסופים אשר החזירו לאדם את היכולת הסובייקטיבית להגיע אל אלוהיו ולהכיר בו. ההומניזם המשיך להתפתח בצורות שונות כאשר פילוסופים גדולים כמו רנה דקארט, קאנט, ניטשה, הגל וקירקרגור המשיכו את מסורת הסובייקט המכיר, החושב והפועל גם בביטוי החילוני שלו.

הומניזם במאה ה- 21

הפוסט מודרניזם, מגובה בפילוסופים כמו פוקו, בארת ודרידה (ויש האומרים גם סארטר וקאמי) "ביטל" את הסובייקט כאמת המידה לכל הדברים. הפוסט מודרניזם העלה על נס את הפרספקטיבה, הנסיבות וה"קריאה" של המציאות כיישות נפרדת, בלתי תלויה בסובייקט.

ברם, מהלך זה אינו מספק תשובה מהותית לשיוכו של הסובייקט בעולם ופילוסופים רבים כמו עמנואל לוינס, החזירו את מקומו של האדם כיישות מנטלית, חושבת ומשפיעה.

הומניזם וחזון מכללת ביטוי.

מכללת ביטוי ומסלול לימודי ארט תרפי שבראשו אני עומדת, חרטה על דגלה את חזון ההומניזם, זה המתבונן סביבו, מקשיב ומיישם את רעיון הנתינה האמנותית. כל זאת, תוך התבוננות פנימית ובהכרח, הומאניסטית.

התגשמות חזון ההומאניזם עובר כחוט השני בכל מסלולי הלימוד של מכללת ביטוי בכלל ולימודי תרפיה באמנות בפרט. במהלך הלימודים הסטודנטים מתנסים בהתבוננות הלכה למעשה במגוון טיפולי ארט תרפי ובהקשבה למיטב המטפלים והמרצים בישראל.

אך לא רק זאת. התבוננות והקשבה בלימודי ארט תראפי הם בגדר ערכים מופשטים אשר מוטמעים בסטודנטים בכל קורס טיפול באמנות שהם עוברים. ההקשבה היא תהליך פנימי וחיצוני- הקשבה לאני הפנימי, היוצר, המכיל, האינטואטיבי והקשבה לרחשי העולם, הסביבה והחברה שבתוכה אנחנו פועלים.

התבוננות פנימית וחקירה מתמשכת של החומרים מהם הסובייקט עשוי והתבוננות חיצונית על התופעות החברתיות ועל המגמות הפועלות ומשתנות באופן תדיר. בצורה זו, תלמידי ארט תראפי לומדים להעריך את הסובייקט שהם ואת יתר הסובייקטים הנמצאים סביבם.

עמנואל לוינס בספרו המאוחר "הומניזם של האחר" מגדיר את הסובייקט כ "מי שנתון כולו למען זולתו." בכך למעשה, מפרק הפילוסוף את הטענה על מות הסובייקט ומחזיר אותו למרכז הבמה, לא כיישות שלמענה נברא העולם אלא כיישות שיש לה תפקיד מוגדר בעולם, לעזור לזולת.

אין ספק כי טיפול באמנות תוך הקשבה והתבוננות פנימית וחיצונית היא הגשמה בפועל של דברי לוינס. ההומאניזם, כך אני מאמינה, לא מת. הוא פשוט משנה את פניו והולך אל היישות היחידה עליה הוא יכול להשפיע ולמענה הוא קיים – אל הזולת.