את כל העונה הראשונה של "אמא'לה" ראיתי במהלך סוף השבוע במכון הכושר המתוחכם המכונה "וי.או.די". בסיומו של כל פרק נאלץ הצופה התם לנער את פירורי הבייגלה מהחולצה, לקום אל הממיר, לאתחל אותו, להסתכל על הקיר ולשקוע בהרהורים בשעה שהמכשיר מדבר עם הערסים בשירות הלקוחות, ואז לרטון ולהתיישב בחזרה. כזכור, הסדרה מספרת על אפי, רווקה תל אביבית בת שלושים ושמונה, שנכנסת להיריון, אינה בטוחה לגבי זהות האב אבל מחליטה ללדת את התינוק. בפרק השישי או השביעי, כשאפי עומדת מעל העריסה, המומת דיכאון לאחר לידה ונטולת דמות אב, עלתה בראשי המחשבה הבלתי נמנעת - הנה, זה הזמן המושלם לדמות חדשה. מי זה יהיה, תהיתי בשעה שעפתי אל הקיר בשל מכת חשמל מעכוזו של הממיר הסורר, האם שליח פרחים שטעה בדרכו וידפוק על דלת דירתה? האם השכן ההומו יעשה את המהפך וימלא את עכוזי הצופים בתקווה? או שמא יהיה זה סתם מכר ותיק, שידוך של חברים, אקס מפציע ביום גשום? אבל כלום. פה זה לא הוליווד. כי בישראל כמו בישראל: ככה זה בחיים. מישהי כתבה לי פעם שהצרות שלי סקסיות. אתם יודעים, הרווקות, החיפוש אחר האהבה, הבדידות, הכמיהה. יש משהו מושך באישה עלומה, חסרת שם ופנים, שיושבת מול המסך בלילה אפלולי והופכת את דמעותיה המחויכות למילים מפויסות בעזרתו השוצפת של הפס הרחב. בידור, הזדהות, אוננות - השילוש הקדוש של עולם הבלוגים מרים את ראשו המסוקס ומושיט ידיים לחיבוק בחיים האחרים. סיפור ממגירה סודית נשלף באחת ומכובס לעיני כל, סוחף אחריו מאות קוראים, אלפים אפילו, ומסוכם בשתי מילים: צרות סקסיות. אין לי ילדים, אין לי בנזוג, אני גרה בדירה שכורה בעיר גדולה ולנגד צדודיתי החסונה אני משוועת ליד מלטפת. מתכון מנצח, הלא כן? תוסיפו קצת כישרון כתיבה, הומור קלוקל וכמה תובנות מדי פעם וקבלו אותי על מגש, כשתפוח אדמדם בפי ושושנים מעטרות את גופי החלק והצחיח. מיתוס הדודה המלכה מתנפץ בדיכאון לפני לידה.
השבוע האחרון היה אחד הקשים בחיי, ובמקום לנצל את הבמה שלי בעת צרה, אני כמעט שותקת. רייטינג על חשבון מוות של כלב, אני מסננת לעצמי בעלייה במדרגות נעות בקניון. לפרסם או לא גם בקפה, אני תוהה. האם אני סתם מקשה על עצמי, מה כבר רע בבקשה לנחמה? אז אני מפרסמת. ומנחמים. ואני לוקחת את המלך של המשפטים הקבועים ומסמנת: "הוא כמו בן משפחה". זה מצחיק, אה, קש? אף אחד לא אמר את זה בכל פעם שנלחצתי לחזור אליך כשנותרת לבד בבית. פסיכית, קראו לי אז. כולה כלב, מה העניין. ואיזו משפחה נשארה לי עכשיו? אני וחתול? עדיף לקעקע "רווקקה" על מצחי ולגמור עם זה. כבר מזמן סיימתי עם הפרק השמיני, התשיעי, העשירי, עברתי לעונה השנייה, השלישית, חלפו תשעים דקות, נגמרה ההארכה, חטפתי פנדלים, אפילו השוער כבר הלך הביתה ולקח איתו את הצופים. האצטדיון הזה כבר ריק, ומכיוון מרכז הטניס - אורות זוהרים. הקהל מצא לו מישהו חדש. הצרות שלי כבר לא מניפות אותי לעננים. אט-אט כוח המשיכה שלי גווע ואני ניצבת בין שתי בררות: להניח לו או למלא דלק ולהמשיך הלאה, בכוח, לתחזק את המילים שלי, כי אולי זו רק תקופה. הפרידה מהבחורצ'יק, התקף הלב של אחי, הבעיות הכלכליות, מותו של הילד שלי. אכן, שנה טובה מדודה גיבורה אשר על המשמרת.
זאת ועוד, עברתי מכלבים לילדים. כבר עדיף לסגור את הבלוג ולירות לי בדוט קואיל. התחלתי לקחת ילדה מהגן פעמיים-שלוש בשבוע. איזה מכרה זהב. הרווקה הזאתי, בטח מתה לילד משלה, היא תטפל היטב בעוללי עירנו! טלפונים על גבי טלפונים, בייביסיטרים, קצ'ינג! כולם רוצים מישהי נחמדה, קיבוצניקית לשעבר, בת יותר משש עשרה ופחות משישים. השמועות עליי נפוצות ברוח הסתווית כשקיות ריקות של תפוצ'יפס בפארק הלאומי ב-ו' באייר. השלמת הכנסה, עבודה שנייה, רק לצאת קצת מהבית, לשנות אווירה. צריך להתחיל לפטר את התסריטאים שלי, אם הם עדיין נמצאים.
דפנה, שמנמנה ומיוסרת, יושבת בדמעות על האסלה. דקות לפני כן היא ביטלה את חתונתה ליגאל הדביל וכעת האמת יוצאת לאור: היא רק רצתה להיות גרושה. שיהיה כתוב בתעודת הזהות, כדי שיחשבו שהיא שווה משהו. אני מועכת עוד סיגריה ומקפיאה את התמונה. שער בלונדיני מתעקש לגרד איפור שחור נוזל, גב כפוף, ומבטה של אפי מושפל בהבנה. ליל שישי, גם אני בדמעות על הספה. הכלב של השכנה נובח ואני כמעט יכולה להרגיש את קש קופץ אל החלון של המרפסת, נוהם אף הוא. אבל רק לחלקיק שנייה, וזה נגמר. הוא לא פה יותר, וגם לא בעלי לשעבר, או הבחורצ'יק, ואף חבר לא מתקשר כדי לשאול מה שלומי. ניפוץ הדודה המלכה מתפוגג ומאחוריו נשארת אחת, ליאת, סתם עוד רווקה, שמאחלת לכולכם, אבל בעיקר לעצמה, שנה טובה, טובה. |