הסיפור עלי ועל M

מאת: ליאורה זר-אביב

חלק א 

תמיד אומרים על גברים שצריך לדעת איך לתחזק אותם.

כאילו הם סוג של איזו מכונה מורכבת ומסובכת, צריך לדאוג לכל החלקים, לשמן היכן שצריך, לטפל בבלאי, לתקן היכן ששבור, לחדש היכן שמתיישן ולפנק כשמגיע. ממש כמו טיפול ברכב. הבעיה רק, שאין שום ביה"ס שמלמד את זה, גם לא מכללה ובטח ובטח לא אוניברסיטה. אנחנו הנשים, צריכות ללמוד את 'זה' לבד. וזה לפעמים קריטי במערכת זוגית. אפילו שאף אחד לא מדבר על זה. בדיוק כמו על האמרה החשובה של חז"ל : 'בכל דור ודור עומד העולם בזכות ל"ו צדיקים נסתרים'. מי מדבר על זה? מי מספר על זה? אף אחד. אותו דבר... 

אני ו-M כבר 4 שנים ביחד, צמודים צמודים. אילו זריחות ושקיעות צפינו ביחד רק אלוהים יודע. את כל החויות שעברנו יחד לעולם לא יספיקו לי המילים לתאר, שעות על גבי שעות הוא מלווה אותי בעליות ובמורדות, בימי חול ובשבת, בשעות לא שעות, בימים קשים וימים קלים. הוא שותפי הבלתי רשמי ואין לו מתחרים, הוא תמיד תמיד איתי.  

אני יודעת יותר מכולם איך לתחזק את M. ואני עושה זאת באהבה. כמו אישה מסורה. אני קשובה לכל צרכיו, זמינה ומוכנה לטפל בכל מכאוביו, לעולם אינני משאירה אותו ללא השגחה צמודה ואחראית. צליל הכי קטן ולא הרמוני שיוצא מ-M  ישר צורם את אוזני הרגישות והמנוסות ואני ממהרת לבדוק מה לא בסדר, מה התקלקל, מה התבלה ומה צריך להחליף.

יש לנו אפילו תמונות, כמעט מכל המקומות בהם ביקרנו ביחד, את כל הארץ מדרומה לרוחבה 'חרשנו'. כששואלים אותי איזה קילומטרז' הוא עשה, אף אחד לא באמת יודע, כי אני והוא עברנו קילומטרז' שלא נמדד בשום סקלה. זה שלנו, ורק שלנו. וכל התקופה הזו שאנו ביחד, החלפתי בו כבר את כל מה שאפשר, וזה גם עלה לי המון,  בעיקר בהמון כאב לב ולפעמים גם בלא מעט דמעות. בעיקר בזמן האחרון...  

חלק ב 

כולם אומרים לי בזמן האחרון שהגיע הזמן להיפרד מ-M, הוא כבר לא מה שהוא היה. הוא ממש נהיה סוס זקן.  אני אישה פשוטה, אין לי הרבה דרישות מהחיים ובטח ובטח לא מגברים. הצרכים שלי הם גם דיי בסיסיים, כמו לכל אישה.

מה היא כבר מחפשת? גבר אחראי, רציני, חרוץ ועצמאי, רצוי גם שיהיה ממשפחה טובה וכמובן כמובן, אם להיות כנה,  כדאי שיהיה לו 'מנוע' טוב, אתם יודעים... תמיד כשאנשים מחפשים רכב לרכוש, דבר ראשון וחשוב ביותר, שהם צריכים לדעת זה מצב ה'מנוע', יש בשביל זה אפילו 'מכונים' מיוחדים... וזה גם עולה לא מעט כסף... בדיוק כמו ב'מכונים' מהסוג ה..... נו... אתם יודעים...  אני אין לי מושג, כי אף פעם לא הייתי... בד"כ גברים הולכים אליהם... מדי פעם אני קוראת עליהם בעיתונים.. בקיצור, M ענה לי על כל הקריטריונים, בהתחלה, בהמשך... וגם לקראת הסוף... שזה עד לזמן האחרון. אם להיות ממש כנה. 

בזמן האחרון אני כבר לא ממש יכולה לסמוך עליו. לא בגלל שהוא לא נאמן, חס וחלילה! זה בגלל שהוא כבר לא מה שהוא היה, אני מרגישה את זה. ויש לי גם אינטואיציה ממש טובה, כמו לכל הנשים. ואע"פ שאני מסתפקת במועט, קשה לי, באמת קשה לי לא להציק ל-M וכן לנסות ולגרום לו לחזור למה שהוא היה כשהכרנו... תמיד אומרים שכל ההתחלות קשות ואח"כ קל יותר. עם M שלי, זה בדיוק ההיפך. וגם בגלל זה אני שוקלת להיפרד ממנו. 

כתוב בתלמוד 'אל תגרום לאישה לבכות, אלוהים סופר את דמעותיה'.

M שלי לא שם לב, אבל בזמן האחרון אני בוכה וזה רק בגללו, בעיקר מתסכול וגם מחוסר אונים.ואפילו שכל פעם כשאני בוכה בגללו, ואגב, זה בד"כ קורה בחוץ, על הכביש, אז אני מגלה לפתע שמגיעים אלי גברים אחרים ומבקשים לעזור ואין לי ברירה אלא להיענות. כמובן לא לכולם. אחד מספיק לי בהחלט. זה בדיוק מה שקרה ביום שבת האחרון. נסענו ביחד לתחנת הדלק בזכרון יעקב. שם הסולר הכי זול. תמיד אומרים שלא בריא לנהוג ברכב כשהוא על סוף הדלק, זה כמו... נו.. אתם יודעים... נצמדתי לעמדה הראשונה, כיביתי מנוע, פתחתי לו את המכסה ומלאתי עד הסוף, סולר כמובן. ואז אחרי ששילמתי, נכנסתי לרכב וניסיתי להניע. והוא פשוט לא הניע. הוא כזה מעצבן M הזה... לפעמים אני מרגישה שהוא בכוונה עושה לי את זה. ואז זה עוד יותר מעצבן...

זה כמו בזוגיות כברת ימים, יש שלב ממש ממש לא סימפטי, שאו שעוברים אותו והכל חוזר לזרום על מי מנוחות או ש'מפוצצים' הכל. הכנסתי את המפתחות לסוויטש שוב ו-M הוא סירב להגיב. בהתחלה לא האמנתי, ושוב ניסיתי, ושוב – לא היתה שום תגובה. ל'קטעים' כאלה אני כבר יודעת מה אני צריכה.. הוא לא ממש אוהב את זה, אבל אין לי ברירה, אני חייבת פשוט להכאיב לו בחזרה. יצאתי חרש חרש, בצעדים כבדים ושקטים לדלת האחורית, פתחתי אותה ו..... הוצאתי את.... הכבלים... החשמליים... הרגשתי אותו מתחיל לפחד, ממש לרעוד... גם אני...התחלתי לפחד...  אין מה לעשות. אני שונאת כבלים ולא תמיד אני זוכרת לחבר אותם כמו שצריך, אפילו שיש כאלה, גברים כמובן,  שיגידו שזה ממש פשוט, פלוס לפלוס ומינוס למינוס, מה יש פה להסתבך בכלל? אבל אני אמנית בכלל, מה לי ולזה. אז גם בזה, אני חייבת עזרה. של גבר כמובן. והוא חייב להיות גבר אמיתי, כזה אחד שמבין, אתם יודעים... 

זה היה בסביבות 10 בבוקר, שבת כאמור. אני מבקשת עזרה מהגבר הראשון שעוצר לתדלק. הוא כמובן מתנצל ואומר שהוא היה שמח לעזור, אבל הוא כ"כ ממהר..'זה בסדר' אני אומרת, 'אני אסתדר'..ועוד רכב עוצר, ושוב אני מבקשת עזרה, יש לי הכל, כבלים משוכללים, בסך הכל צריכה שמישהו יצמג אלינו ויתחבר כדי שנוכל להתקדם. אבל גם הגבר השני מתנצל, יש לו ארוחה משפחתית, הוא מאוד ממהר...הלב שלי מאיץ פעימות... נוו.. מה יהיה? אני מתקשרת ל'שגריר', יקח להם 3 שעות... למה לחכות 3 שעות כשאפשר לפתור את הטרגדיה ב-3 דקות? ועוד רכב עוצר וגם הוא ממהר... ועוד... ממהר... ועוד... ממהר...   

  חלק ג 

אני נכנסת ל-M עצובה ומיואשת. מנסה לגייס כוחות עידוד, אבל הוא לא אומר לי כלום... דממת אלחוט... לאחר זמן מה, מאחורי,  אני מבחינה בג'יפ מבריק 4*4  מגנום.. הוא מחכה לתורו לתדלוק, בדיוק מאחורי העמדה שאני תקועה בה.

 אני יוצאת אליו להסביר לו שכדאי לו לעקוף אותי, כי אני ו-M שלי מושבתים. ובתוך הג'יפ גבר חתיך, כחול עיניים, שרירי וחביב. הוא שואל מה קרה.אני מספרת לו ומשתפת אותו במצבי העגמומי.

"הייתי עוזר לך, אבל אסור להניע עם כבלים בקרבת תחנת דלק, מסוכן מאוד, את עלולה לפוצץ פה את כל התחנה"

"באמת?" אני ממש מופתעת, בחיים לא שמעתי דבר כזה.. אבל מה אני מבינה...

"אם את רוצה, אני אדחוף אתכם קדימה ונניע מחוץ לתחנה" הוא אומר לא נעים לי להטריח אותו.

אני אומרת לו שאפילו שהוא נראה לי חתיך הורס, חזק שרירי וכל יכול, הרכב שלי עמוס וכבד, ואפילו הוא עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד, הוא לא יצליח לדרדר את M שלי. ובכלל, אני לא מסכימה לדרדר את M שלי, שחס וחלילה כמובן לא יתרגל... 

הגבר החביב מתחיל לשאול אותי שאלות..., למה אני צריכה רכב כזה ועוד דברים הוא רוצה לדעת... אתם יודעים.. בסיטואציה אחרת בטוח הייתי עונה לו בסופר נחמדות. אבל כבר כל העצבים שלי מרוטים ואני פוטרת את שאלותיו במהירות ונכנסת ל-M, טורקת את הדלת ומרגישה איך  ה כ ל מתחיל להציף אותי... חוסר אונים, תסכול, כעס, עצבים, אכזבה ... ואני מתחילה לנזול... ולנגב את הדמעות...

נמאס כבר מ-M... פשוט נמאס... אני לא אוהבת לבכות, אבל יש בבכי משהו שמשחרר, וזה עוזר. לא רק לי. הפעם זה עזר גם ל-M.

תוך רגע אחד או שניים, הגיח משמאלי בחריקת בלמים פתאומית ג'יפ 4*4 מסוג מגנום ובתוכו גבר אמיתי!  

'איפוא המצבר שלך?" 

אמרתי לכם כבר, אני מכירה את M הכי טוב מכולם.

המצבר של M הוא תמיד מתחתי. כלומר מתחת לכיסא שלי...אני ממהרת  להחזיר את משקפי השמש, מנגבת את שארית הדמעות ואת האף ... ו... אנחנו מזיזים, פותחים, מתחברים... והופס! M התעורר לחיים! אני כ"כ מאושרת, לקבל את M שלי בחזרה, אני נפרדת בחיבוק מהידיד לעת צרה וממשיכה לביתי. ושמה אני מחליטה, זהו. 

הגיע זמן פרידה.  

אני יושבת ועמלה להכין לו מודעה "למכירה!".  

 / מוקדש באהבה ל-M שלי.