פעם אמרו לי שאדם שמשתמש תדיר במילה "אני" בתחילת משפט הוא אדם שמרוכז בעצמו!

אומנם אני "רק" בן 27 אבל קשה לי שלא לשאול את עצמי "למה אני?!?!?!"

כל אחד מאיתנו עשה וכנראה יעשה טעויות במהלך החיים.

טעויות של חוסר תשומת לב,טעויות של טיפשות ולפעמים טעויות הרות גורל.

יכול להיות שהייתי צריך להתאמץ יותר בביה"ס?

כמעט בטוח שיכולתי לעשות יותר עם עצמי בצבא.

בטוח שהייתי צריך להיות יותר מכוון מטרה לאורך כל הזמן.
אבל.....

יכול להיות שבגלל דאגה לאחרים שכחתי לדאוג לעצמי?

אולי מרוב ששמעתי על כמה מלא פוטנציאל אני לא חשבתי על איך לנצל אותו?

ויכול להיות שאני סתם גולם ולא מצליח לחבר את הנקודות?

העניין הוא שיש רגעים שפשוט בא לי לזרוק הכל ולהעלם.

לא רוצה לעבוד יותר בעבודות מחורבנות ששוברות לי את הגב ומוציאות לי את החשק לחיות!

לא רוצה לחשוב על המינוס בבנק,על התביעה שהתפקששה מול ביטוח לאומי או על זה שבלי בגרות הכל קשה יותר.

רוצה לחזור לגיל 18.

לאותם רגעים של חוסר דאגה,של ביטחון מוחלט בזה שלא משנה מה בסוף יהיה בסדר.

לפני ההרג,הכישלון,הספק וכל החרא! (המון חרא)

רוצה חו"ל,עבודה מעניינת,אשה אוהבת ושני כלבים(בנוגע לילדים הנושא לא סגור)

רוצה שיבינו שקשה לתמוך בכולם ולהיות תמיד חזק

רוצה לצעוק חזק ולבכות בלי חשש.

רוצה חברים שהלכו ולא ישובו.

רוצה להיות מסוגל להוציא הכל החוצה בלי בעיה.

רוצה שיבינו שגיל זה רק מספר מטופש ושפוטנציאל זה שקר כל עוד לא ממשים אותו.

רוצה להגיד........
אני!